קלנדיה

צופות: 
גילי קוגלר ויערה רפיח (מדווחת)
26/02/2015
|
בוקר

הגענו ב 05:00  5 עמדות פתוחות, אבל רק 2 מכלאות עובדות. מוזר- חשבנו שתוקנה כבר הקרוסלה של המכלאה הראשונה.

גם הפועלים חשבו שתוקן, אבל מגלים שהקרוסלה לא עובדת אחרי זמן של עמידה בתור. כשמגלים- חוזרים אחורה ומשתלבים בלי ליצור מהומה במכלאות האחרות. מתורגלים.

אנחנו שואלות את החייל באקווריום מה עם הקרוסלה של המכלאה הראשונה, הוא אומר שהיא מקולקלת ושככה זה.

5:10 אין הרבה אנשים בסככה, והאנשים שמגיעים מפחדים לעמוד גם במכלאה האמצעית. תעבוד או לא? מי מהם שלוקח סיכון שמח מאוד כשהשתלם לו.

5:20 אנחנו שומעות צפירות ממחסום הרכבים. קצת מוקדם, לא?

5:30 התור מגיע כבר עד מגרש החניה. אנחנו נעמדות וחוסמות את המעבר למכלאה הראשונה. לא כולם הקשיבו לנו ובכל זאת ניסו. בשיחות עם אנשים הם שואלים "חושבת שזה עוזר מה שאת כותבת?" אחר טוען שהחיילים "משחקים לפי ההרגשה שלהם" והכוונה היתה שאם הם רוצים הם יעילים ומהירים במעבר. אם הם רוצים יתקנו את הקרסולה. ואם לא- אז לא.

5:40 שמנו שלט בתחילת המכלאה הראשונה שסגור. התורים התקצרו עד הסככה.

5:55 למרות השלט, ולמרות שאנחנו עומדות שם ומסבירות שהקרוסלה מקולקלת, בכל זאת נכנסים אנשים לנסות, עד שמגיע אחד, מנסה, ופתאום... וראו זה פלא- היא עובדת!. רצים לתור הזה גם. בעקבות כך התורים מתקצרים במהירות.

6:00 הסככה ריקה.

6:10 הגיע החייל מהמת"ק לשער ההומניטרי אבל אין אנשים. כשרואים שהוא שם מגיעים לעמוד בתור. הוא לוקח את הזמן לפני שניגש לפתוח, ומעביר רק כשמתחיל להצטבר תור. אנחנו משתפות אותו במחשבה שלנו לגבי זה- בתמימות- האם הוא מעביר רק כשיש תור כדי "להראות מי פה בעל הבית". הוא עונה ברצינות רבה ש" כן. אנחנו לא עובדים אצלם".

6:20 שוב תורים ארוכים בסככה, לא עומדים לפני המכלאה הראשונה כי לא בטוחים אם עובדת או לא. כשמבינים שכן- שמחה גדולה, ריצה והתרגשות!

החיילים אומרים שאם נתקעה המכלאה צריך לנענע בחוזקה ואז היא תפתח. ושהיא מתקלקלת כי הם הערבים הורסים אותה. הגיוני?

6:35 החייל ההומניטרי הולך. מיד לאחר מכן מגיעה קבוצת בנות בית ספר ולא יודעות איפה לעמוד- הומניטרי או רגיל. בלית ברירה בחרו ברגיל.

6:45 הסככה ריקה, אנחנו עוזבות. לוקח לנו 10 דק' לעבור.

6:55 שער היציאה תקוע אחרי חמשת עמדות הבידוק. מגיע מאבטח ופותח את הדלת כדי שכולם יעברו מהר. הוא אומר שיש בעיה במגעים החשמליים של השער, זה כבר כמה ימים ככה, ובטיפול. הוא במקרה עבר וראה שיש בעיה, אז הגיע לפתוח את השער. אם לא- היינו מחכים עוד קצת, צועקים ואז מישהו היה מגיע.

אנחנו מדברות איתו, הוא נחמד, ומסביר לנו שבסיום כל יום יש בדיקה שהכל עובד ותקין, אז זה ממש מוזר עניין הקרוסלה הראשונה. וגם- שאין מה לצפות מחיילים פשוטים שיושבים באקווריום. הם ראש קטן. נכון.

אז הבוקר היה יחסית סביר, לא היו תורים גדולים מידי, ולא דחיפות, אבל מה שבלט לנו, ובעצם- מה שהכי מפריע הוא חוסר הידיעה מה יהיה המצב בבוקר: האם יעבדו כל העמדות? כל הקרוסלות? האם החיילים יהיו יעילים היום? האם יגיעו בזמן לפתוח את השער ההומניטרי? האם יש חיילים חדשים שעובדים עדיין לאט? האם תהיה זו משמרת של שוטר קשוח שמסתכל האם אתה בן 59.5 או 60 ולא נותן לך לעבור בהומניטרי וכו וכו וכו. חוסר הידיעה- יכול לשגע! לפעמים עוברים תוך 10 דק' ולפעמים 3 שעות! אנחנו- שלפני שיוצאים מהבית, מפעילים wazeויודעים בדיוק מתי נגיע, ואיך כדאי לסוע- לא יכולים להבין את זה בכלל. ההרגשה היא של חוסר ישע מוחלט, הדברים לא בשליטתך, אי אפשר להתעמת עם שום גחמה של השליט, אז תגידו תודה בכלל שיש לכם אישור. ואל תנסו אותנו- אנחנו יכולים לעשות לך הרבה צרות. וחבל.