עסלה

עסלה,

דיווח של הרייט:

09:10  יצאנו מראש העין והמשכנו בכביש מס' 55 דרך מחסום אליהו.  ג'יפ עמד בצד שמאל של הכביש לפני נבי אליס.  רכב צבאי גדול נוסף עמד בפנייה לכניסה לעסלה.

09:25  הגענו למרכז הלמידה.  כשישה ילדים מקבלים את פנינו בחום.  נאדה מגיעה כעבור עשר דקות.  ג'ניפר מלמדת אה הילדים הגדולים – בני 12, לערך.  לי יש 4 ילדים קטנים בני 6-8.  לא הגיעו ילדים צעירים יותר בגלל הגשם.

לימדתי את השיר Rain, rain, go away.  היות ואיני יודעת ערבית השתמשתי בפנטומימה וגרמתי לצחוק רב כאשר יצאתי, נכנסתי ושוב יצאתי מהדלת.  אחרי שלמדו את המילים הם כתבו אותן בהתלהבות במחברות.  אפילו הילד מכיתה א' כתב את המילים באנגלית בצורה מושלמת.  חילקתי דפי ציור לכל מילה והם צבעו אותם.  היות והכנתי דפים לכיתה שלמה, כל ילד קיבל שבעה ושמח מאוד.

11:00  אחרי השיעור הוזמנו לביתה של נאדה, לקפה.  כרוב הבתים בעסלה הוא בנוי בטון, יש לו יותר מקומה אחת, ואינו גמור.  כאשר ששת הילדים שיחקו בשקט בסלון היא סיפרה על משפחתה הגדולה, אחדים מהם גרים בשטחים, אחדים מעבר לגדר ההפרדה והיא רואה אותם רק לעיתים רחוקות מואד, ואחדים בירדן.  היא גם סיפרה על נסיונה לבקר בישראל והבעיות של המשפחה במעברים.  רק היא והילד המבוגר יותר יכלו לעבור; הילדים האחרים והתינוק הוחזרו.  קשה היה להבין את הסיפור כי ג'ניפר ואני לא מדברות ערבית, אם כי השילוב בין המילים הספורות בערבית שאנו יודעות והמילים הספורות באנגלית שהיא יודעת, יחד עם הרבה תנועות ידיים, הבנו היטב את החוויה הנוראה שהיא עברה.

11:30  נפרדנו בלב כבד אחרי שראינו איך היא ובעלה, שיש לו מוגבלות, חיים, בעוני, והבנו את צרותיהם.

ביציאה לכביש מס' 55 עמדו שלושה חיילם ליד רכבם הצבאי הגדול בצד הכביש.

במעבר אליהו ביקשו מאתנו תעודות זהות.

דיווח של ג'ניפר:

היינו גאות בעצמנו כי הגענו בגפנו למקום בפעם הראשונה (תרגלתי עם מיקי בטלפון לילה קודם).  מסתבר כי קל להגיע.

בשיעור הזה התרכזתי בפעלים ב"הווה מתמשך"present progressive tense עם תמונות של פעלים רבים להרחבת אוצר המילים.  היה הבדל ברור בין הילדים – כמחציתם זכרו את הנושא מלימוד קודם וכבר ידעו כמחצית הפעלים.  האחרים היו די אבודים.  היה טוב, בעולם מושלם, לו אלה שידעו כבר יכלו להיות בכיתה נפרדת וממש להתקדם.  אבל אפילו אלה לא זכרו הרבה ממה שלמדו בבית ספר בנוגע למבנה של שאלה או משפט שלילי.

כרגיל, הם נהנו לכתוב את המשפטים על הלוח ובמחברותיהם.  ניסיתי לשחק אתם פנטומימה, כאשר הם מציגים את המילים בתנועותיהם, והתפלאתי לגלות כי הם התביישו, למרות שנראה כי הם מרגישים בנוח אחד עם השני.  לרוב הם עמדו וצחקקו, כך שזה לא הצליח.  לא נראה כי הם רגילים למשחק הזה.

כאשר הגענו למחסום בדרך חזרה נשאלנו מנין באנו.  אמרתי כי לימדנו אנגלית בכפר אחד.  משום מה אמרתי "נבי אליס" במקום "עסלה," כאילו ביקור בכפר הקרוב יותר ייחשב עבירה פחותה יותר.  אבל הכל היה בסדר, ללא עיקובים.