סואחרה א-שרקיה, ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד

0.6.00 – 09.00

נסענו דרך ג'אבל מוכבר  שזה עתה התעוררה לחיים; מרבית מכולות הזבל עולות על גדותיהן, המעבר בכבישים הצרים שבהם מתנהלת תחבורה דו צדדית, לא קל.

חידוש מעניין הוא שילוט עם שמות הרחובות המופיע גם על כל בית; שם הרחוב ומספר הבית. התקרבנו לחומה המקיפה את שכונת שיח' סעד. אמנם כבר לא רואים את ערמות הזבל ש"קישטו" את השכונה אך מראה החומה לא יותר מלבב. חומה ענקית, כהה, מאיימת. קשה למצוא מקום חניה קרוב למחסום, מצאנו משטח זבל פנוי, קצת יותר רחוק וחנינו.

מחסום הכניסה והיציאה כמעט הושלם, רק הקרוסלות עדיין אינן פועלות. ילדי בתי ספר נכנסים ויוצאים, נשים בעלות תעודות כחולות יוצאות לענייניהן. אישה אחת החזיקה בידיה ילד כבן חמש שבכה בכי תמרורים וניסה שלא להגיע להסעה האוספת אותו לגן. האם התעקשה ובכיו של הילד נשמע גם אחרי שהושם על ההסעה שיצאה לדרכה. המעבר נראה רגוע אך את השכונה כבר לא ניתן לראות, עכשיו זה ממש כלא, לפחות בכיוון לישראל.

המשכנו לאורך הדרך האמריקאית המלוכלכת כרגיל אך גם כאן יש שילוט מאיר עיניים של שמות הרחובות גם על הבתים. פנינו בפנייה החדה לעבר מחסום סואחרה, מעט מאד פעילות יש כאן. פגשנו שלוש תלמידות שסיפרו שאמנם אין לימודים ביום ראשון אבל הן הולכות לשיעורי הכנה לטאוג'יהי (בחינות הבגרות).

המשכנו עד לראס אל עמוד, עדיין לא נראה שמתחם המשטרה שהוכן למגורים אוכלס. כשהגענו לחומה של אבו דיס, פנינו ימינה לעבר מלון ה-Cliff. ההרס של המלון גדל מפעם לפעם. אין יותר חיילים במקום וגם השער לא היה מאויש ונכנסנו דרכו ללא כל הפרעה. מצד ימין עומד בית ערבי שהוסב למגורי יהודים, דגל ישראלי (עלוב למדי) מתנוסס מעליו ובחצר

עמדת שמירה. נסענו כמה דקות במה שנקרא כביש ביטחון וחזרנו.

מעבר הזיתים

אין תנועה רבה; מכוניות פרטיות חונות לאורך העלייה אליו. נראה שמעבר הבוקר כבר הסתיים.

לא עצרנו הפעם במחסום ענאתא.