תורמוס עיא

צופות: 
נטלי כהן, הגר זמר (צילום) נעמי בנצור (דיווח) ברכב נאדים.
28/01/2015
|
בוקר

9:00יציאה מתחנת הרכבת ראש העין. 

בדרך לצומת זעתרה/תפוח רכב צבאי משוריין יורד מכיוון חארס לכיוון הצומת . 

9:30 צומת זעתרה/תפוח.הצומת מקושטת בשלל שלטי בחירות. שני חיילים ניצבים מול תחנת האוטובוס וחייל שלישי במגדל השמירה. אנחנו ממשיכים בנסיעה בכביש המוביל לרמאללה.היעד שלנו הוא הכפרתורמוסעיא. שעל אדמתו התרחש לפני שבועיים, ולא בפעם הראשונה, מעשה וונדאליזם  - כריתת שתילי זית שזה עתה ניטעו - שהתבצע בידי מתנחלי עדי-עד השכנה. עוד לפני כניסתנו לכפר אנחנו מבחינים בבתים מרהיבים בצד הדרך,  ביניהם כאלה המתנשאים לגובה של ארבע קומות,.גגותיהם דמויי פגודות והושקע בהם מיטב הדמיון הארכיטקטוני. על הבתים-ארמונות הללו נספר בהמשך. 

הכניסה לכפר אף היא חורגת מן המוכר לנו בכפרי הגדה: קשת יפהפיה מחברת את שני צידי הכביש הרחב ושורה של פוסטרים צבעוניים מוצבים עליו ברווחים שווים ועליהם ברכות לבאים בשערי הכפר.

מיד בכניסה מאתר נאדים אחד מתושבי המקום, בעל מכונית פרטית שמתנדב להוביל אותנו לשטח. אנו נוסעים אחריו בדרך עפר מתפתלת שמשני צידיה חלקות אדמה מעובדות ומגודרות וביניהן גדמים של עצי זית שנוסרו בידי המתנחלים.  מיד לאחריהן פרוס שדה רחב  שעליו מפוזרים עשרות סרטי פלסטיק כחולים. מורה הדרך שלנו מסביר שתושבי הכפר קשרו את הסרטים על שרידי השתילים  הצעירים שנכרתו כדי לציין את מיקומם ולאפשר מעקב אחרי סיכויי הישרדותם. הבתים המועטים של עדי-עד נמצאים במרחק הליכה קצרה מהמקום. עד מהרה מגיעה לשטח מכונית נוספת ובה חמישה צעירים בני המשפחות שלהם שייך מטע שתילי הזיתים. הם באו במיוחד למצוא אוזן קשבת, לתאר בפנינו את שרשרת ההתנכלויות מצד ההתנחלויות שמסביב לכפר: שילה, שבות רחל, אש קודש וכמובן עדי-עד החתומה על מעשה הזדון האחרון. 

בכעס כבוש מספרים לנו הצעירים על 5000 שתילים שהמתנחלים גזמו. על החלטת בג"צ שפסק להחזיר לכפר שטח אדמה שהופקע מהם על ידי המתנחלים , אך משבאו תושבי הכפר לעבד את אותו שטח אדמה, הוזעק הצבא וגרש אותם.  על 70 תלונות לבתי המשפט שלא תיקנו דבר.

על עובדים בשדות המותקפים על ידי המתנחלים.

הם מספרים שבשנים קודמות נהגו אנשי הכפר לזרוע בשדות חומוס, חיטה ושעורה. המתנחלים חכו עד  זמן הקציר, ואז העלו באש את השדות. 

התאריך 10.12.14 חקוק היטב בזיכרונם של אנשי הכפר, וגם זכה לפירסום נרחב בכלי התקשורת בישראל. ביום הזה יצאו אלף מתושבי הכפר לנטוע עצי זית ביחד עם נציגי הרשות הפלסטינית. הצבא קבל על כך הודעה מראש. נציגי הצבא העלו טענה מוזרה לפיה  לא ניתן לנטוע ללא אישור המת"ק . בראש ההפגנה צעד אחד משרי הרשות, זיאד אבו עין, ששמש גם כראש הועד להגנה על פלסטינים מפני המתנחלים. הצבא יצא לקראת המפגינים וניסה לפזר את ההפגנה בעזרת גז מדמיע. אחד החיילים תקף את אבו עין, ניסה לחנוק אותו והלם בחזהו. אבו עין התמוטט, אבד את הכרתו ונפטר. ומה טענו רשויות הצבא? הוא נפטר מהתקף לב, כתוצאה מהתרגשות...

הצעירים מדגישים שהעיתונות הישראלית נמנעה מלפרסם צילומים בהם נראה החייל מכה בחזהו של אבו עין כדי לא לפגוע בגרסת הצבא.

אנחנו עומדים מול המצבה שהוקמה לזכרו במקום שבו נהרג. לצידה - תמונות שלו ותולדות חייו. מאחורי המצבה -  עץ זית שנכרת, אבל ענפיו חזרו לחיים והם כבר מלבלבים. כמה מהענפים עטופים  כאפיות ודגלי פלסטין , מחווה של כבוד לזכרו.

אנו חוזרים אל הכפר, רחובות מרוצפים, הרבה בתי פאר מסוגננים, כבישים פנימיים רחבים דו מסלוליים מסומנים, מעברי חצייה, ניקיון מופתי. סניף של בנק פלסטין. חלפן כספים, חלונות ראווה יפים. נוף מקומי כל כך יוצא דופן בגדה. בכניסה לבית המועצה המצוחצח - מחכה הפתעה: מעלית!!! אנו עולים לקומה השנייה,נכנסים לאולם ישיבות רחב ידיים ומרוהט בקפידה. סגן ראש המועצה וו., מקבל את פנינו ואליו מצטרף מהנדס המועצה. מהם אנחנו שומעים את הסיפור המיוחד ויוצא הדופן של תורמוסעיא:

הכפר מונה כ-3500 תושבים, אך רק חלקם מתגוררים בו. יותר מ-1000 מהתושבים, בעיקר הצעירים, מתגוררים בחו"ל, מרביתם בארה"ב.  בשיקגו, למשל, יש קהילה שלמה של יוצאי תורמוסעיא. בקיץ מגיעים לכפר בני המשפחות החיים בחו"ל. הבתים היפהפיים שראינו שייכים להם. במרבית חודשי השנה הבתים ריקים, או מאוכלסים על ידי קרובי משפחה, לרוב זקנים, שנשארו בכפר, ובקיץ מתגוררים בו המהגרים שבאים לחופשת מולדת. הקשר בין מתגוררי חו"ל ובין הכפר חזק מאד. הם אוהבים את הכפר ומשקיעים בו את כספם. (גם בית המועצה נתרם על ידי אחד מהם). הם תומכים כספית במשפחותיהם שחיות בכפר. המשפחות בחו"ל שולחות את ילדיהן (לרוב  בלוויית האימהות) לארבע - חמש שנים לכפר כדי שיספגו את התרבות והשפה הערבית וייבנה הקשר שלהם לכפר.  

מדוע יש עזיבה כה מאסיבית של צעירים לחו"ל? וו. אדם מרשים, מטופח, נעים הליכות ,

דובר אנגלית רהוטה, שהתגורר שנים רבות בארה"ב, בוגר אוניברסיטה בשיקגו, ובעל אזרחות אמריקאית, מסביר:  

ההגירה מהכפר היא חלק מתופעה מתמשכת בגדה, שהחלה כבר ב-1967 עם תחילת הכיבוש. בהמשך התגברה ההגירה בגלל המצב הכלכלי הקשה שנובע מאבטלה יזומה על ידי המשטר הכובש. בנוסף, הצעירים המהגרים הם ברובם בוגרי אוניברסיטאות בגדה.  25.000 צעירים מסיימים בכל שנה את לימודיהם וזוכים לתואר אקדמאי. רק מעטים מאד מביניהם מצליחים למצוא עבודה בגדה במקצוע שרכשו. וו. מדגים זאת מניסיונו האישי העצוב: שלושה מארבעת ילדיו הגרו לחו"ל. רק בת אחת, שהצליחה למצוא תעסוקה בתחום לימודיה האקדמאיים, נשארה בכפר. גם אותם ברי המזל שנקלטו בעבודה ברשות הפלסטינית סובלים מקשיי קיום כי הם מקבלים רק חצי מהמשכורת המגיעה להם. 

אז הכפר מתאפיין  אמנם בבתי הפאר ובחזות המטופחת יוצאת הדופן שלו, אבל המחיר שאנשיו משלמים הוא כבד: מבנה דמוגרפי לא-טבעי , פיצול משפחות, אוכלוסיה קשישה שנדונה לבדידות, והרבה געגועים חוצי אוקיינוסים.. 

ומה באשר לנשארים? בכפר יש 40% מובטלים. 5000 דונם הופקעו מאדמות הכפר לטובת המתנחלים. אחד התושבים הגיש 39 תביעות  מאז 1994. כולן מכונסות בתיקיה מיוחדת שמוצגת לעינינו. על חלקן אנו רואים את החותמת "לא ידוע" על אחרות מתבקש התובע " נא להתאזר בסבלנות, כי הטיפול עלול להתמשך"...עד מתי בדיוק???

האם יש סיכוי לעתיד טוב יותר? גם וו. וגם ס. סקפטיים. לדעתם, הבחירות בישראל לא ישנו את התמונה הפוליטית ולכן הסיכוי לפתרון מדיני כמעט אפסי. לדעתם גם הפת"ח וגם החמאס יתמכו בהסכם בתנאי ש-25% מהגדה יוחזרו לפלסטין. אבל לצורך הסכם דרושים שני צדדים...

12:45 יציאה מתורמוסעיא. בצומת זעתרה/תפוח נראים עוד ששה חיילים במגרש. 

13:30 חזרה לראש העין.