ברוקין, מעבר אליהו

צופות: 
שושי (מצלמת), ליאורה ג.ב. פיצי (מדווחת).
27/01/2015
|
אחה"צ

כבר במעבר אליהו הוכרזנו חצי "עבריניות" כי ניסינו לראות אם יש כלבים במיתחם. ולצלם, אם יש. מיד עטו עלינו מאבטחים, הזעיקו שוטרים, ביקשו לחנות בצד, לכבות מנוע, להוציא מפתחות- ואחר כך הסבירו לנו באדיבות דידקטית שהמיתחם רגיש ואסור לצלם וכו'. הם היו די אדיבים, אבל מאוד לחוצים.

בכניסה לעזון ג'יפ צבאי. כמה חיילים שאפילו לא מסתכלים עלינו.  לעומת זאת ביציאה הם עוצרים אותנו, ובעודם בודקים הולך רגל פלשתיני, אחד החיילים מודיע לנו אסור לנו להיות פה, כי זה שטח A. אם כך- למה נתן לנו להיכנס?  אנחנו מעמידות אותו על טעותו, והוא "מוותר" לנו לאחר ויכוח קצר. לא נתפלא אם הצבא מתכוון להכריז על עזון כעל שטח A, כפי שקרה בבידיא.

ממשיכות לברוקין. הדרך לשם עברה עד לפני שנה בערך דרך בידיא, אבל עכשו, כאמור, בידיא הוכרזה כשטח A ואי אפשר לעבור דרכה. אנחנו נוסעות דרך כביש 5, מסביב.

בכניסה לברוקין רכב צבאי. החייל כלל אינו יודע איזה כפר לפניו. הוא חושב שזה כפר א-דיק...איזו אירוניה! לעומת זה יש שלט אדום בכניסה לכפר, המכריז על הסכנה לאזרחים ישראלים בכניסתם לאזור. אותנו דוקא קיבלו בסבר פנים יפות מאוד.

הגענו לבלדייה בלי לקבוע פגישה. brukinהוכנסנו הישר לחדרו של ראש הכפר. איש עדין ומשכיל- עורך דין במקצועו.  הוא וכל העובדים אתו להוטים לעזור. אמרנו שבאנו לשמוע על בעיית השפכים, אבל הנוכחים מוטרדים מהמעצרים ומהתנהגות החיילים. 

אחד הנוכחים, אינו רוצה להזדהות אבל מצהיר שהוא איש פת"ח, "איש של אבו מאזן - מה שאבו מאזן יגיד- אני עושה". הוא מספר לנו שלפני שנה וחצי באו חיילים בלילה לביתו, הרסו, הפכו וניתצו את השיש במיטבח בפטישים, שברו חלונות, הביאו כלבים שחיפשו בבית. מ-12 בלילה עד חמש בבוקר. לא מצאו כלום. עד היום הוא כואב וכועס.

מאז, למרות שהכפר שלהם שקט, "הכי שקט ביהודה ושומרון", פריצות כאלה בלילות הן שכיחות. החיילים מרביצים לנשים ולילדים. הוא התערב כשדפקו לבנו בן הארבע עשרה את הראש ברצפה, ומאז הוא מנוע שב"כinfo-icon. בנו בן ה-14 ישב שבעה חודשים בכלא מגידו באשמת זריקת אבנים.

 עכשו כולם כועסים ודואגים, כי ביום ששי האחרון, ברבע לארבע לפנות בוקר, פרצו החיילים לבית אחיו של איש הפתח, ,  עצרו את בנו, בחור בן 21, סטודנט להנדסה, נשוי טרי שאשתו בהריון.

מתקשרים לאביו של העצור, שיבוא לספר לנו על מעללי החיילים בביתו. גם הוא איש מרשים, מכובד ושקט. הוא אינו יודע למה עצרו את בנו, אבל המום מהמעצר, מהחיפוש הברוטלי בביתו, ומכך שאחד החיילים לקח, לדבריו, כשלושת אלפים שקל מזומנים שהיו מונחים ליד מיטתו.

אנחנו נוסעים לראות את הבית. בית יפה ומטופח. דלת הכניסה שבורה. בעל הבית מספר שאמר לחיילים שהוא יורד לפתוח להם, אבל הם כבר שברו את הדלת. לדבריו אמר לחיילים- אל תשברו, תגידו איפה- אני אפתח לכם. אבל הם שברו כל מה שאפשר. אשת העצור שאלה את החיילים- לאן אתם לוקחים אותו? והחייל צעק עליה: שבי בשקט! תשתקי! והתכוון להכות אותה בנשקו, אבל נרתע כי החזיקה תינוקת על הידיים.

לקחו את הבן לבית המעצר בפתח תקווה. ליאורה לוקחת את הפרטים שלו, היא מבקרת בבית המשפט שם, אולי תצליח לברר משהו. האב מבקש בשקט: אם תראי אותו, תתקשרי לספר לנו מה שלומו.

ובענין השפכים: ראש הכפר מוביל אותנו למקום היחיד שבו מתאחדות  העיר הפלשתינית סלפית עם ההתנחלות אריאל - וזה המקום שבו מתאחדים שני צינורות השפכים המוזרמים אל ברוקין. לדבריו, לא הרשות הפלשתינית מתנגדת ליוזמה הגרמנית, אלא הישראלים, שאינם רוצים שהמיפעל יוקם בשטח אריאל.

הרשות העבירה תקציב של 2 מיליון שקל לברוקין כדי לפתור את הבעיה, אבל הכסף לא הספיק ליותר מניקוז של חלק קטן מהשפכים. וצריך לממן גם לכפר א דיק וגם לדיר בלוט. ואין כסף. המראה נורא והריח נורא, ובלילה מסריח עוד יותר.
במשרדו של ראש הכפר אנחנו רואים מפות המעידות על תכניות ההתרחבות של ההתנחלות ברוכין, על חשבון אדמות ברוקין ובכוונה להרוס את בית הספר התיכון השוקק שבנוי בקצה הכפר. (על השם ברוכין אומר ראש הכפר: "גם את השם שלנו לקחו,  לא רק את האדמות ") הוא מספר שהם עומדים להגיש עתירה לבית המשפט ברומא.
בלב כבד אנחנו נפרדות מהאנשים הנחמדים האלה, שעדיין מחייכים. לא ברור עד מתי.