דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר)

יחופשת חורף בבתי הספר, ועל כן החלטנו על משמרת חברון.

מחסום מיתר ריק – שעה מאוחרת.

נסענו ישירות לחברון. ירדנו בציר המתפללים – הניגוד בין הארכיטקטורה המרשימה של המבנים העתיקים לבלוקים המכוערים המשמשים לחסימת הגישה של הבתים הפלשתיניים בולט וצורם. רחבת מערת המכפלה מאכלסת קבוצות רבות  (חיילים, תלמידות, תיירים דתיים). רחוב השוהדא הולבש פנים תיירותיות: מפות פסיפס מספרות את ההיסטוריה של המקום – כמובן מנקודת המבט המתנחלית.

עלינו בתל רומיידה, לגן הילדים (סגור – חופשה), ולבית של עיסא, הצמוד לבית האחרון של התנחלות  תל-רומיידה – תצפית מרהיבה על חברון. פגשנו בבית עיתונאית (מצרית, שוויצרית הגרה ברמאללה, ומידי פעם נמצאת כאן). היא סיפרה על הפעילויות לצעירים הנערכות בבית זה. עקפנו את ההתנחלות, ראינו את ההשתלטות על שטחים צמודים (לכיוון החפירות) – קבר חדש (ישי או רות?) משמש כמקום תפילה. בניגוד לעבר, לא הייתה כל בעיה לחזור דרך ההתנחלות (תיירות מסבירת פנים).

מחסום תרפ"ט ה"בנוי לתלפיות" מאיים, בבלוקים אימתניים. החיילים מסבירים מדוע החמור של כדי החלב אינו יכול לעבור: הורס את המכונה (לא נבנתה לחמורים!).  בהמשך, "תמונה" סוריאליסטית מהמקום הבילתי אפשרי הזה: חיילת מדריכה/מסבירה לכיתת חיילים וחיילות; נשים פלשתיניות וילדיהן עוברות באמצע לאיטן; קבוצת תיירים דתיים, וקריאות מואזינים קוראות לכולם לתפילה.

חזרה למציאות: ילדים פלסטינים על גג אחד הבתים, בדרך למערת המכפלה, חייל מגרשם בצעקות ומאיים בנשקו עליהם, החיילים (דתיים, כמו רוב החיילים כאן) מסבירים שהם מגינים עלינו מפני זריקת אבנים. "שיחה" קצרה גוררת האשמה שלנו בבגידה במולדת, ובהפעלת חוקים כנגד בוגדות כמונו.

עבד ברחבת מערת המכפלה מזכיר שמטרד הרעש (סליחה מוסיקה דתית) מכוון בית גוטניק נפסק הודות לטיפול של חברותינו.