קלנדיה
"אני אדווח לממונים עלי" המשפט ששמענו שוב ושוב כתגובה לטלפונים למת"ק. אין מחסום הומניטרי בימי שישי ואין למי לפנות. דווקא ביום העמוס מאד בנשים וגברים זקנים, המשמרת של (???) מסתיימת בשעה שמונה – לפני שעות העומס הגדול של המתפללים. דבר אל הרוח
כאשר הגענו למקום בשעה 09:00, השתרכו שני טורים של אנשים שהגיעו עד מעבר לספסלים והתור התקדם באיטיות. מתנדב נורווגי מארגון EAPPI סיפר לנו שהעומס התגבר כרבע שעה לפני שהגענו. אף על פי שבקהל היו אנשים מבוגרים רבים, היה המחסום ההומניטארי כרגיל סגור.
בפנים היו חמש עמדות פתוחות. ביקשנו מעובדי חברת האחזקה לפתוח את השער ההומניטארי, אך הם הסבירו כי אין להם סמכות לעשות זאת. הבחנו שרק שתי קרוסלות
פועלות. החייל בבוטקה הסביר שהשלישית מקולקלת. גם הוא אמר כי הוא יכול לפתוח את השער ההומניטארי רק על פי הוראה.
ב – 09:20 הגיע למקום שוטר אך הוא סירב לדבר אתנו. התקשרנו למת"ק והחיילת הבטיחה לבדוק את טענותינו.
בחור שמארגן את המונית בחוץ, דובר עברית שוטפת שלמד במשך 7 שנים בכלא הישראלי, סיפר שיום קודם לכן נכנס הצבא לקלנדיה בשעה שתיים בבוקר וירה רימוני גז. אחר שעמד בתור, סיפר לנו כי יש לו אישור, באמצעותו הוא עבר פעמים רבות, אבל לאחרונה מסרבים לתת לו לעבור בטענה שהדפוס על האישור אינו ברור וגם בגלל שכתושב עזון עתמה עליו לעבור דרך קלקליה.
התקשרנו שוב למת"ק והחיילת אמרה כי ביום שישי המשמרת מסתיימת בשעה 08:00. המשמרת נגמרה ארבעים דקות לפני שאנחנו הגענו והממונים יצאו לסיור. היא הבטיחה לעדכן אותם.
וזה אכן היה המשפט שחזרנו ושמענו מפי החיילות בטלפון של המת"ק: "אני אדווח לממונים עלי". ובזה נגמר המשא ומתן אתנו... כנראה עברו סדנת ניהול לקוחות עסקי.
אדם מהודר, בעל אישור ווי. אי. פי., מלווה בנושא כלים, מיהר להלוויית אביו בעזה. בקשנו מהחיילת (טלפונית) שמישהו יפציע ויפתח לו את השער, תשובתה: "יש לנו מקרים חמורים יותר" אבל גם עבורם לא נמצא איש מת"ק שיפתח את השער ההומניטרי. פרדוקס: הצבא מודע שיש מקרים חמורים יותר (מהלוויה של אב) אבל גם הם לא ראויים לפתיחה של המחסום ההומניטרי בימי שישי. היא כמובן "תדווח לממונים עליה". במשך כל זמן שהותנו במקום לא הגיע קצין או נציג של המת"ק. האיש עזב את המקום ונסע עם מישהו שבא לקחת אותו דרך מחסום חיזמה.
אחד המחכים שאל שאלה שאנו חוזרות ושואלות: למה השירותים אינם פועלים. מה תעשינה הנשים שעומדות בתור (מה עושים הגברים ניתן להריח בקלות) שוחחנו גם עם פלסטינית המתגוררת בארה"ב והנמצאת כאן בביקור משפחתי לשלושה חודשים. היא סיפרה שהיא נאלצת לשלם 150$ כל חודש עבור חידוש הוויזה.
בשעה 10:00 עדיין השתרך תור ארוך של אנשים שהתעקל עד מאחורי הספסלים. העומס נתן את אותותיו באנשים שצעקו ונדחפו. שני גברים, אב ובן, נגשו אלינו. האב, העובד בבניין באזור המרכז כבר עשרים שנה ומדבר עברית שוטפת, סיפר לנו כי בנו נפצע בתאונת עבודה, יש לו 17 תפרים בבטן ולכן הם חוששים לעבור במחסום הרגיל – כי לעמוד בתור פרושו להידחק ולהידבק. החיילת במת"ק אמרה שהיא "תיידע את הקצין שלה". כרבע שעה לאחר מכן התקשרנו שוב למת"ק ושאלנו אם יש חדש בעניין הבחור ואביו. ובפעם השלישית שאלה החיילת במה מדובר. מסרנו את מספרי הזהות של הבחור ושל אביו והסברנו כי בשל מצבו הוא אינו יכול לעמוד בתור הרגיל והצפוף. המתנו . אחרי כעשרים דקות נוספות, התקשרנו שוב. החיילת הודיעה כי הבחור לא מורשה לעבור. אמנם יש לו אישור מעבר אבל זה אישור לעבודה, והיות והוא אחרי ניתוח , סביר להניח כי הוא לא יוצא לעבודה, ועל כן הוא מנוע מלעבור לירושלים סתם.... וכבר אמרו לפנינו: "העבודה...."