קלנדיה

הגענו לקלנדיה בסביבות 3:40 אחה"צ.  בכניסה לסככה הצפונית עמדה קבוצה של ארבעה אנשים, גבר מרשים, 2 מ' גובה ועוד שלוש נשים – אחת מהן צעירה בכסא גלגלים, לידם ערמה גדולה של מזוודות ושקיות.  ישר ניחשנו שהם בדרכם חזרה לרצועת עזה לאחר טיפול רפואי.  התברר שעדיין לא הוציאו אישורים, למרות שנאמר להם שהדוקומנטים ממתינים להם במת"ק.  אחרי שהאתרגנו ליוויתי את הגבר למסלול המת"ק בשעה 4:00, אבל החיילים הודיעו לו שהמת"ק נסגר לאותו היום ושיחזרו למחרת (זה לאנשים שזה עתה יצאו מבית החולים, שבקושי יש להם כסף לממן את נסיעתם חזרה לעזה ואיפה ילונו בקור הירושלמי מקפיא העצמות?).  למזלנו בדיוק הגיעו שני שוטרים.  הסברנו להם מה המצב ושוטר אחד לקח אחריות ואמר שידאג לסדר את העניינים.  תוך כמה דקות הגבר ואחת הנשים הוכנסו למת"ק לקבל את האישורים של הארבעה.  בינתיים הגיעה קצינה חייכנית ומנומסת (ודוברת ערבית) ודאגה לפתוח את השער ההומאניטרי כדי להכניס גם את הבחורה בכסא הגלגלים והאישה הנוספת.  עד לשלב זה נראה שהעניינים בשליטה ומתקדמים יפה.  הגבר יצא בחזרה לסככה עם ארבעת האישורים, ארגן את ההסעה לרצועה והעמיס את כל הכבודה במונית שיצאה לדרך לעבור את מחסום קלנדיה כדי לאסוף את הנוסעים מהצד הירושלמי.  השעה כבר הייתה 4:30 בערך והאנשים היו קצת לחוצים כי האישורים לישראל היו טובים רק עד השעה 7 בערב.  בשלב זה התחלנו לחפש את הקצינה שהעבירה את הבחורה בכסא הגלגלים לתוך המחסום כדי שהבחורה תוכל להמשיך דרך יתר שערי המחסום לירושלים ולהגיע למונית העמוסה.  אבל הקצינה לא נמצאה.  פנינו לחמ"ל (שלא ענה לטלפון), למוקד הרפואי (שם הודיעו לנו שזה לא בתחום שלהם אבל ינסו לעזור - אך לא הצליחו) ולבסוף, מרוב ייאוש, לחנה בר"ג שהמשיכה ללוות אותנו עד סוף הסאגה.  ביקשנו עזרה גם מהחייל בבודקה שיבדוק מתי יגיע מישהו להעביר את הנכה.  שוב ושוב הוא הבטיח שהעזרה כבר בדרך וכלום לא קרה (לפחות הוא ניסה לעזור).  בינתיים הקבוצה העזתית נעמדה בתור במעבר מס' 1 בעוד חנה מנסה להאיץ באחראים לשגר מישהו שיעביר את הבחורה בכסא הגלגלים.  (חנה בילתה ¾ שעה בטלפון בניסיון להניע מישהו לפתוח את השער!)

בשלב זה הציע אחד הפלשתינים שעמד שם בתור שאני אכנס למעבר יחד עם שניים מהעזתים ונסביר לחיילים מה הבעייה בתקוה שהם יוכלו להושיע.  השניים הראשונים עברו ואני הסברתי לחיילת את הבעייה והיא התעקשה שאצא אני מהמעבר לפני שתפעל.  ואז ראיתי שהיא מנסה לתקשר אתי בפנטומימה (כנראה שמערכת הכריזה לא עבדה).  בסוף הבנו שהיא פתחה שער אלקטרוני ועלינו רק למשוך אותו כדי שהבחורה תוכל לעבור.  כך עשינו ושתי העזתיות האחרונות עברו ויצאו למונית הממתינה בדרך הביתה.  בערך בשלב הזה חזרה הקצינה וכל הבעייות נפתרו.  השעה הייתה 5:30.
מה בעצם משתמע מכל הסיפור הזה? 

א) שאין נוהל קבוע וידוע לפיו אמורים לפעול האנשים המשרתים במחסום (שאם הנוהל היה ידוע, היו מסבירים לנו בקיצור איך עלינו ועל הפלשתינים לפעול כדי לקצר את דרך החתחתים);

ב) באין נוהל, המעבר במחסום תלוי במזל – האם הפלשתיני פוגש במישהו שיכול ורוצה לעזור לו לנווט את מכשולים?

ג) השלטון הישראלי, שלטון הכיבוש, מוצג במערומיו כבלתי יעיל, מבורדק, משפיל ומרגיז.