דרום הר חברון, חברון

צופות :נתניה (מצלמת), מיכל (מדווחת)

עד חברון מהמחסום לאורך כביש 60 הכול רחוץ צלול ושקט.

חברון

כבר בחניה של תחנת הדלק של קריית ארבע ראינו הרבה כלי משחית כבדים המרמזים על פעולות הריסה עתידיות אי שם.

אבל סיפורה של זהירה  דונדיס בת התשעים מרחוב השוהדא קרא לנו קודם.

אז הלכנו אליה ובעזרת מופיד וזידאן שהרבתי ביקרנו אותה בביתה החלופי ושמענו את שעבר עליה אחרי שראינו את דלת ביתה המרותכת. זוהירה צחת העור ובהירת העיניים צלולה ונראית צעירה מגילה למרות שבנה הבכור כבר בן 75.

הם  מספרים לנו שהסיפור החל בעצם ביום השלג הגדול שאז נשרף קרוואן של מתנחלים המוצב מאחורי שורת הבתים והחנויות הצמודים לבית הדסה. זוהירה גרה בקומה שניה מעל החנויות וכשבאו כולם לראות מה קורה בשרפה גילו שקירות אחוריים של 10 חנויות שם נפרצו נבזזו והחשמל לקרוואנים נגנב מהן ובעקבות קצר הייתה שרפה. צה"ל והמתנחלים הכחישו את גניבת החשמל ואמרו שהשרפה פרצה בגלל בקבוקי תבערה שנזרקו מביתה של זוהירה בת ה-90 (אולי היא זרקה),  לכן מסיבות ביטחוניות עליה לפנות את ביתה. ללא התרעה וללא שום אפשרות לקחת אתה חפצים חיוניים, היא הוצאה מהבית ודלתותיו רותכו.  עכשיו יושבת בבית ששייך למשפחה אבל אין בו מקרר, מכונת כביסה ועוד חפצים שהיא זקוקה להם. ומה יהיה הלאה אין איש יודע. הכול צולם אתמול.

אפשר ליצור איתם קשר ולקבל את כל החומר.  עופר אוחנה דרך  אגב בולט בפעילותו.

זידאן שאיבד עין ב-2006 ממכות מתנחלים ומופיד שגבו שבור ומלא פלטינות ממכות חיילים לפני 6 שנים, מספרים שאיש לא פיצה, לא אפשרו להם לקבל טיפולים בארץ והמשפט עוד מתנהל. מופיד מספר גם שבתו נדרסה עי מתנחל לפני כמה שנים. במזל היא החלימה, אבל מלבד התנצלות רפה שום דבר לא קרה. לדבריו היו אצלם גם מ"יש דין" אבל בינתיים לא קרה דבר. נוסף לכול, ביום חמישי האחרון, מספר מופיד, הוא חזר מאזור H1לביתו הצמוד למדרגות העולות לביה"ס קורדובה מול בית הדסה. המגנומטר במחסום תרפ"ט צפצף בגלל הפלטינות בגבו והחייל החדש שלא מכיר אותו התעקש למששו באופן שהשפיל אותו. כשהתעקש לדבר עם קצין הגיע אחד כזה ובקש סליחה ושאל גם אם מקבל את התנצלותו. מופיד אומר שהם רק מבקשים שיתייחסו אליהם כאל בני אדם. "התעייפנו מהשפלות" הוא אומר, "אולי שאחרים ידברו קצת בשבילנו". הם מוציאים חפיסות של תרופות הרגעה . "כולם לוקחים פה אצלנו את זה", הם אומרים. אז אנחנו מספרות.

אולי יגיעו דבריהם לאוזניים של מי שיכולים גם לעשות משהו.

הלכנו למחסום תר"פט.מוכר החלב וחמורו מתעקש שעה ארוכה להחזיר לו את האפשרות לעבור דרך השער ל-H1 למכור את מרכולתו. החייל מתעקש שהוא יכול לעבור אבל לחמור אסור. "מי כאן החמורים?", אני שואלת והחייל מסביר לי שהרשה פעם וקיבל על הראש כי החמור הורס את השער. בסבלנות ובנימוס מפתיעים מסביר לי החייל שהוא מוכרח להיות שם למרות שלא רוצה כי צריך לשמור על המקום מפני מחבלים. "את יודעת כמה בק"תבים זורקים פה ושרפו כבר את המחסום"? אני מספרת לו על מופיד והוא מודה שהוא היה החייל שבדק אותו ידנית וכן התנצל וכן דיבר יפה ושהם כולם שקרנים והבית של זוהירה ריק בעצם והמפקד אמר לו שהשרפה הייתה מבק"תב. בקיצור החייל מציג גרסאות שמצדיקות את התנהלות הצבא ואני מתייאשת ורק מבקשת ממנו לזכור שיש פה 60,000 בני אדם שזהו ביתם והם משלמים מחיר כבד בגלל 600 יהודים שטוענים לזכויות תוך כדי שלילת זכויות ומאבטחיהם....

החלטנו לחזור דרך כביש 317 ואז "זכינו" לראות את כלי המשחית שראינו בבוקר בפעולה.

קצת אחרי צומת זיף בינו לבין דיראת יש כפר קטן ששוכן ממש מתחת למוצב הצופה על הדרך ליאטא.

שם הכפר ריפאוויה. התגודדות של הרבה תושבים חיילים וכלים כבדים גורמת לנו להיעצר ואכן שני בתים כבר נהרסו ואנחנו ראינו את הריסת הבית השלישי. ערימות של תכולת בית מושלכות על האדמה. וההורסים מחכים עכשיו שיוסרו מהגג מיכל המים וצלחת הלווין. יפה מצדם נכון?

כולם מצלמים את כולם כל אחד מסיבותיו.

בכל פינה ,מפגשים בין החיילים והתושבים על סף פיצוץ אבל הרבה צלמים זרים גורמים לחיילים להתאפק. גם אני צילמתי ושלחתי לפייסבוק.

מ. אומר לי אחרי דקות ארוכות של צפייה. "די בואי נלך מפה, אני לא יכול כבר לראות את זה". אז נסענו משם ובדרך על הכביש ליד הדרך לא-תוואני עוד כיתת חיילים. אולי מאבטחים ברדיוס גדול יותר את פעולות ההרס.

ואמרתי לעצמי "איזה עולם נפלא"!