קלנדיה
כשאמבולנס מעוכב במחסום זה אומר שהסבל של מי שבתוכו מתארך.
כשארבעה אמבולנסים מעוכבים
במחסום, כמו באחר צהריים זה - שניים מכל צד, זה אומר שהרבה זמן הסבל של לפחות שני בני אדם מתארך.
שלושה נערים רצו באגרופים קמוצים בנתיב הנסיעה של האוטובוסים לעבר המחסום, כשהגיעו זרקו לעבר אף-אחד את האבנים שהיו חפונות בידיהם, הסתובבו ונעלמו בסמטאות מחנה הפליטים.
בתגובה, כי לא יעלה על הדעת שלא תהיה תגובה, הושלך רימון גז.
הגז התפזר בתחנת האוטובוס והבריח את האנשים שחיכו בתחנה.
ותיקי המקום הגיבו בלעג. הם, שכבר ראו הכל אמרו: "זה היה רק קצת... רק קצת גז... זה שומר משוגע אחד, זה הוא... "
אין מחיר לחופש – הכתובת שעל הזרוע.
הוא סיפר לי הרבה על עצמו, באיזו עיר נולד, איפה הוא גר היום, על שלוש השנים בכלא בישראל, על מה ישבת? – על אישורים, ואמר שמהכלא הוא יודע לא רק לדבר עברית, גם לקרוא ולכתוב. את יודעת לקרוא עברית? – מה אתה חושב? – אז תקראי מה שכתוב לי על היד 
אמר והרים את השרוול והוסיף שזה נכון מה שכתוב, שחבר בכלא כתב לו את זה עם מסמר. כן, זה כאב, הרבה כאב, אבל הכואב עבר והאמת לתמיד. וסיפר שבגלל שיש לו על-תנאי הוא מפחד להיכנס ולעבוד בישראל והוא עובד עכשיו כאן, בקלנדיה ובכל מקום אחר. עובד באבן ומקבל מאה שקל ליום שמזה אי אפשר לחיות. הוא עובד עם מחמוד שהוא הבוס שלו אבל גם למחמוד יש בוס, שזה הקבלן היותר גדול שקובע את השכר ושמשלם.
ומחמוד, שבא מדורא, גר בית אחד על יד הבית של משפחת טביש http://bit.ly/1CfmA8Y
והוא מכיר את איימן שבכלא וגם את אחיו מוחמד שאני מכירה.
ואחרי שנפרדנו חשבתי על החיים האלה של מהגרי העבודה בתוך פלסטין, במרחב המצומצם והמוגבל שיש בגדה ועל האפשרויות הדלות והעלובות למצוא יום עבודה ולהתפרנס מהן בדוחק, שכולן עבודת כפיים.
וחשבתי על העל-תנאי הזה שבתי המשפט הצבאיים גוזרים על הפלסטינים בנוסף לשנות מאסר וקנסות, שהעל-תנאי הזה הוא הגיהינום האמתי כי הוא מקפיא להם את החיים וגורם לבני האדם לחיות בפחד מתמיד ואין סופי.
והבנתי שהגיהינום הזה הוא מהות הכיבוש ושהפחד והטרור זה האמצעי וזו המדיניות.
ואחר כך חשבתי שאפילו שאני יודעת עליו כל כך הרבה אני לא יודעת איך קוראים לו.
הוא לא אמר ואני לא שאלתי.
חבל.