חבלה, עזון עתמה

צופות: 
רותי כץ, חנה אבירם
06/01/2015
|
בוקר
 בעתיד, כשהכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים שממזרח ל'קו הירוק' יהיה נחלת עבר, ניתן יהיה להבין לא מעט על מבנה העומק של הכיבוש (גם) על פי תיעוד של אנקדוטות  המתרחשות באתרים 'צדדיים' ונדמות אולי שוליות, אגביות, בנאליות. 'אלוהים נמצא בפרטים הקטנים'. 

בעזון עטמה (06:00-06:30) ובחבלה (06:55-08:00) – מחסומים בגדר ההפרדה, במרחב שבין ראש העין לבין קלקיליה - היו מעט אנשים בזמן שצפינו במתרחש בהם. פלסטינים אמנם עברו מהר יחסית מצד אחד של המחסום לצידו האחר, אך בעזון עטמה חיילת דיברה בטון מתנשא ומזלזל אל אנשים שנדרשים לעבור במחסום זה: "לך, לך! אין לך מה לעמוד כאן."

בחבלה התחדשנו בדגל ישראל גדול המתנוסס בגאון על עמדת השמירה הסמוכה לשער ממנו יוצאים אל המשתלות. לא רק הדגל משמש לנעיצת הכיבוש באדמת המקום. כשהגענו, צמד חיילים הפעילו מכשיר שמע וצלילי השיר 'ארץ ישראל שלי, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה את צופה בה וזורחת' נשמע בעצמה ברחבי המחסום. אכן, המשתלות הפלסטיניות גדושות צמחיה יפהפיה. אך, האם הילד הפלסטיני שיצא מחבלה עם אביו ואחיו הקטן ותוך כדי הליכה נשא את חגורת המכנסיים של האב בידו (חגורה שאורכה כמעט כגובהו...), יראה יופי כלשהו סביבו? האם חווית הבדיקה במחסום תצטרף לחוויות חופשת החורף ממנה הוא נהנה כעת?!