ארתאח (שער אפרים)

צופות: 
נורה רש, חנה אבירם
31/12/2014
|
בוקר

אות אחת, ה, מבחינה בין שני מצבי קיום, בין 'גוף' לבין 'גופה'. אנחנו לא יודעות בוודאות אם לכתוב 'גוף' או 'גופה';  אנחנו לא יודעות בוודאות אם האדם ששכב על אלונקה כתומה, שהיתה מונחת על הקרקע, בעוד אדם אחר מבצע בו פעולות החייאה, נפטר או נישא בעודו בחיים על ידי פרמדיקים פלסטינים אל אמבולנס שהמתין מעברו האחר של נתיב הכניסה למחסום. הגופ/ה המכוסה חלקית, נישא/ה על האלונקה וידה משתלשלת למטה. זה היה ב-5:17, עדיין חשיכה בחוץ. ניסינו לברר אצל אנשים שגדשו את רחבת היציאה האם ראו מה קרה. בקבוצה אחת מייד אמר מישהו, 'אדם מת במחסום'. כן, הוא ראה. ואחר אמר שהוא מכיר את האדם, זה מישהו מפרעון ויש לו ילדים, מסכן. והוסיף 'עשינו שביתה ביום ראשון שעבר ויומיים היו פתוחים 16 חלונות. הנה, עכשיו שוב 4-5.' גבר שלישי אמר שיעשו שוב שביתה. באזור אחר של הרחבה שוחחנו עם קבוצה אחרת. לא, האיש לא מת. הוא קיבל התקף לב. הוא חולה. 'אבל למה לא לקחו אותו לישראל?'. שאלה במקום. ככה זה 4-5 פעמים בשבוע אומרים האנשים. מה הטעם לתאר את העובדים והעובדות הפלסטינים המשכימים קום באמצע הלילה לבנות בתים בישראל, לקטוף תותים בשדותיה, לנקות את רחובותיה?! מה הטעם לספור כמה אנשים עוברים מנקודה אחת לאחרת במתקן?! מה הטעם לתאר את הליכתם של העובדים במסלול התחום בין גדרות ושערים המווסתים את קצב ההליכה על פי הקול העלום המשמיע הוראות והנחיות?! מה הטעם לתאר את קצב התקדמות בניית המכלאה הזאת אם אדם ולו רק אחד, נפגע בה?!