ארתאח (שער אפרים), מעבר אייל

צופות: 
נורית פ. (מצלמת), ליאורה ג-ב, אורי ט. נמרוד א. (אורח, מצלם), דבורקה א. (מדווחת)
13/11/2014
|
בוקר

4.20 ארתאח/שער אפרים משמרת שחר

על השביל צעדו קבוצות נשים, כנראה בדרך לעבודה בחקלאות. הן עדיין נאלצות להידחק בין הגברים כדי לעבור את מסלול הבידוק.

כשהתקרבנו למחסום, חשבנו שאין ממתינים בתור, היה רגע של שקט. תוך שניות הבחנו בידיים אוחזות בקרוסלות, וגם הקולות התגברו. חזרו גם הקולות של קרוסלותinfo-icon מסתובבות, אנשים צועקים, צעירים נדחקים למעלה על הגדר ואל התור, ופחים רועמים.

הדוחק איום, כמו בכל בוקר, וההשפלה... ישנה  תחושה לא טובה מכך שאנו צופות בהם במצבים הלא-אנושיים האלה.

מידי כמה דקות השתחררו הקרוסלות ו- 15-20 פועלים עברו לבידוק פנימה, דרך החצר.

היוצאים מהצד השני סיפרו לנו שבפנים פתוחים רק שלושה חדרי בדיקה, למרות שיכלו להשתמש ב-4, וב-16 העמדות שקיימות שם.

תוך שניות, אולי כסיור שיגרתי ואולי למראה הצעירים המטפסים על הגדר מעל למכלאה, הגיע קומנדקר עם 3 חיילים. הם צעקו לעבר המטפסים, כיוונו אליהם את הנשק וגם השמיעו קולות של דריכה. כעבור כרבע שעה ועוד כמה איומים בנשק על צעירים נוספים שטיפסו על הגדר, הקומנדקר הסתלק מהשטח.

כשליאורה שאלה את החיילים על אורך תור הממתינים, אחד מהם, חובש כיפה ענה לה:

"אנחנו צבא הכיבוש, אנחנו לא מתראיינים אצלכם".

לאחר שהסתלקו, לא שבו עד סוף המשמרת שלנו, למרות שצעירים המשיכו לטפס למעלה ולהידחף בתור. מה שעד לפני דקות היה איום בטחוני שיש לאיים נגדו בנשק, בהמשך זכה להתעלמות.

כ-10 פועלים הוחזרו לחצר בטענה שהם צעירים מדי, או לכמה שעוברים בכל יום פשוט לא ניתן הפעם לעבור. במשך שעה ארוכה עמדו בחצר הפנימית, כשבכל כמה דקות "האח הגדול" מצווה עליהם לצאת. אבל זה הרי לא אפשרי... בסוף הצליחו איכשהו להסתנן בדרך החוצה, חלקם על ידי טיפוס על הגדר.

 

נורית דיברה עם כמה צעירים, ומספרת:

"נעמדתי ליד הגדר הגובלת עם הצד הפלשתיני של המחסום וניסיתי לצלם תמונות שיצליחו לשקף את מצב הפועלים המחכים בדוחק רב במעבר המגודר והמכותר בקונצרטינות המוביל לקרוסלות  ומשם לבידוק. 

חבורה של צעירים עמדו מעברה השני של הגדר וצפו בי מצלמת. הם היו מסורבי כניסה. אחד הבחורים, שנראה מאד שפוף ומדוכא דרש ממני בנחישות רבה להפסיק עם הצילומים. 

נכנסתי איתו ועם עוד צעיר לשיחה (באנגלית). במהלך השיחה החלו לתת בי אמון וביקשו שאבוא ביום ראשון הקרוב ואעמוד באותו המקום, כי אז הצפיפות  גדולה יותר ויש אנשים שמתעלפים בגלל הדוחק. הם שאלו אותי לאיזה ארגון אני שייכת. עניתי וגם אייתי באנגלית כדי שיוכלו לעקוב אחר פעילותנו ברשת. הסברתי  שאנחנו נגד הכיבוש וההתנהלות במחסומים.

אחד מהם נתן לי את כתובת הפייסבוק שלו, כדי שאתקשר אליו, והראה לי את תעודת העו"ד שלו.

הוא סיים את לימודיו באונ.  א- נג'ח וכעת הוא מחפש עבודה כחקלאי. זה מה שהתעודה שלו שווה, אך גם זה לא מסתדר, כי בגלל גילו הצעיר 24, אינו יכול לקבל אשור מעבר.

חברו בן ה- 26, סיים לימודי הנדסה, נמצא באותו מצב. הם מג'נין ויחזרו כלעומת שבאו. הנסיעה לארתאח עלתה להם 20 ש'ח וכעת עליהם לשלם סכום דומה כדי לחזור. עוד יום מתסכל לפניהם. חוסר התקווה ניבט בעיניהם. הם מקווים לחסוך סכום כסף כדי להגיע לארה"ב. שם הם רואים את עתידם". 

 

5.20-5.45 הפסיקו להכניס פועלים (הפסקת קפה לבודקים?). מרבית הזמן הזה עבר בלי תלונות, אבל אז, כנראה משום שנעשה מאוחר והפועלים החלו לחשוש ליום העבודה שלהם,  החלו צעקות רמות ורקיעות על הפחיות. מי שיצאו כבר, אמרו ש"בפנים בלגן גדול, ורק 3 עמדות פתוחות". ניסינו לטלפן למת"ק טולכארם, אין מענה.

 

לפתע נפתחו הקרוסלות ואפשרו לזרם של כ-70 פועלים להיכנס בבת אחת לחצר הפנימית. מכאן ואילך עד שהלכנו ב-6.20, ניתן להיכנס לחצר בקבוצות גדולות מאוד והבדיקות נעשו מהירות בהרבה,  שלא כרגיל. 

מדוע אי אפשר להפעיל נוהל כזה דרך קבע...;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;

בצד היציאה דיברנו עם כמה מעשרות הפועלים שיצאו לעבר מגרש החנייה. כולם עם אותן תלונות, על היחס המשפיל, ועל השעות הארוכות שהם נאלצים להיות מחוץ לבית כדי להתפרנס. אחד מהם אמר "אני בכלל לא רואה את הילדים שלי. חוזר בסביבות 7-8 בערב וב-2.00 עם שחר למחרת כבר יוצא שוב".

אדם מבוגר אחד דיבר בכעס גדול. הוא בן 48 עם 7 ילדים, והשומרת, צעירה בת 19 במחסום מתייחסת אליו כמו שמתייחסים אל חמור. בתחילת השיחה אמר: "אתן בכלל לא יכולות לעזור". הסברנו שאנחנו רק מתעדות ומספרות בעולם הגדול מה שקורה בשטח. אחרי ששפך את מרירתו, היה רגוע יותר ובירך אותנו בבריאות טובה.

אדם אחר בא לשאול על סילביה. הוא אמר שמנסה להתקשר אבל אין מענה. כנראה טעות במספר הטלפון. נתנו לו שוב את מספרה, והזכרנו שעליו לטלפן בבוקר.

 

6.50 במעבראייל. הדרך מארתאח לאייל התמשכה מאוד בגלל עומס רב בכבישים. הגענו למעבר אייל כשזרם היוצאים כבר דליל מאוד. הפועלים אמרו שהבידוק אורך כחצי שעה ואין המתנה ממושכת בכניסה.

במגרש החנייה עמדו מכוניות רבות ועשרות פועלים, המתינו למעסיקים, או לעבודה מזדמנת?

 

העומס הכללי וההתעכבות הקצרה באייל גרמה לנו להיכנס לפקקים, הגענו לתל-אביב אחרי 9.00. לא בטוח שזה כדאי.

אם רוצים לבקר גם שם, כדאי לקצר את זמן הצפייה בארתאח.