קלנדיה

ככה כל יום , כל השבוע יום אחרי יום, כל הזמן.

ככה זה פאתי המחסום אפופים עשן כבד, סמיך ושחור, וחיילים ויס"מים או יממ"ים בקבוצות גדולות, חמושים בכל  דבר אפשרי יורים כדורי גומי, רימוני גז והלם, מלווים בג'יפ המצויד במתקן לירי אוטומטי של כדורי גומי. בכל פעם בגיחה נוספת גם כאשר נדמה שאין יותר "מהומות".

והכל בחסות הזרקור העוצמתי שבמגדל המאיר כל פנה בסביבה ומעבר לה ומבליח מדי פעם תאורה נוספת  להאיר את דרכם של "לוחמים".

כל הירי ללא אבחנה לעבר האוכלוסיה של נשים וגברים בכל הגילאים ,תינוקות וילדים העוברים במחסום שהוא העורק היחיד שלהם לתנועה,לחזור הביתה או לצאת לאן שהוא או לגור ולחיות בירושלים.

 

העשן מידי נערים שבמרחק כמה מאות מטרים מבעירים מכל הבא ליד, בעיקר קאוצ'וק (גומי) כמחאה והתקוממות והפגנת היאוש, דורות יומיים של נוער שנעצר לאחר זמן קצר ולמחרת מגיעים ילדים ונערים אחרים הממשיכים את דרכם של אלה מאתמול.

 

קבוצה  גדולה מעל 20 של לובשי מדים כהים יוצאים ממתחם המחסום לעבר הרחוב הראשי לרמאללה, מלווים בצלם וכתבת מטעם, מפגינים ומצלמים את מלחמתם למען ביטחון ישראל, בפירוש ששים אלי קרב לפי הבעת פניהם והמשפטים שהם זורקים "לפתוח צירים" ,"לפנות את הדרך".

 

ואלינו פונה המפקד be carefull אבל כאשר שמעו העברית מאתנו אמרו "ליקקתן מספיק לערבים היום?".

כל זאת ראינו וחווינו, וקבוצת הרוכלים שבמחסום עוזרת להבין ולהבחין, מנחה איך להתגונן מן הגז, ומכבדת בגלדי בצל .

מכיוון מחנה קלנדיה נשמע ירי, ודרי המחסום אמרו שזה ירי חי .

כולם תומכים וגאים בנערים,למרות שימיהם קשים יותר, ופרנסנתם נפגעת מאד.

עוד סיפרו לנו שלפני ארבעה ימים החיילים בעטו באשה מקבצת נדבות, קראו לה אליהם לאשה האומללה כדי לסלק אותה  ולבעוט בה עד שהשתטחה על הריצפה ונפצעה. לא נראתה במחסום מאז התקרית.