קלנדיה

בפרטים שעושים את ההבדל בין הפרט לכלל, ההבדל שבין אדם לאדם על מחוות גופו, על כאבו, על מחלתו ועל זמנו הגזול.

על האדם ששוחרר בבוקר מבית חולים ברמאללה לאחר ניתוח בעין והוא חסר אונים ומנותק מהסובב אותו, שישב בסככת ההמתנה למחסום שלוש וחצי שעות וחיכה לאשתו שתחזור ממשרדי המת"ק עם אישור המעבר.

כבד ושקוע בעצמו ישב, מדי פעם הרים זרוע, כופף לעומתה את הראש והניח את המצח למשך כמה שניות בתוך כף היד כבתוך עריסה. אולי כדי שתנוח מעט דעתו.

על האישה  שסיפרה שבעלה כבר למעלה משעתיים שם, בפתח המשרדים, "יש לו סרטן, הוא הרבה חולה והרבה הרבה עייף" אמרה. והיא, שלא יו

דעת איך מדברים עם שלטונות נשארה לשמור על התיקים והמזוודות והחבילות עמוסי המצרכים שנקנו ברמאללה עבור המשפחה שנשארה בבית, בכלא עזה.

ועל הגבר שלווה את אשתו חולת הלב שפחדה להישאר ולו דקה אחת בלעדיו, היא לא מורגלת במקומות האלו הרחוקים כל כך מהבית, וכל גופה נתקף ברעד בלתי נשלט כשהחיילת הבודקת שמאחורי החלון הממוגן הענישה את הבעל שנכנס לשטח הבידוק בצמוד לאישה, "וואחד וואחד אמרתי" צעקה ואילצה אותו לחזור אחורנית, אל מחוץ לטווח המבט של האישה.  ורק כשבאה החיילת על סיפוקה פתחה שוב את חסימת המתכת שהפרידה בין בני הזוג.

- "שמו לה כזה מכשיר שיעשה את הלב שלה יותר חזק" סיפר הבעל על הטיפול שעברה  אשתו בבית החולים ברמאללה.

והיו עוד כמותם ששמעתי את נהגי המוניות והרוכלים מספרים.

אבל הם כבר נבלעו מאחורי החסימות וצבאו על החלונות והמשרדים שבהם יושבים קובעי גורלם.

וזה תמיד אותו הדבר, ותמיד הם, שאחראים על הנפקת האישורים עונים ב: "זה לא אנחנו אשמים, זה במת"ק בעזה לא הכינו להם את התסריח", כאילו שזה משנה למי מהחולים מי האחראי על העיכוב ועל מי מוטלת אשמת העינוי.