קלנדיה

צופות: 
רוני המרמן ותמר פליישמן. אורח – וולטר.
21/09/2014
|
אחה"צ

האישה מהכפר סינג'יל חולה בסרטן. הרופאים שטיפלו בה בביה"ח ברמאללה קבעו שהיא זקוקה לניתוח והפנו אותה לבית החולים מוקאסד במזרח ירושלים.

אבל בכיבוש כמו בכיבוש,  אדם חולה, גם אם במחלה ממארת ויומו קרוב לא בא ומתאשפז בבית חולים בלי אישורי השירותים החשאיים (תיאומים הם קוראים לזה). אז התיאומים נעשו והניירות המאשרים הונפקו והפניית הרופאים לביה"ח במזרח ירושלים הייתה בשחור על גבי נייר, ואמבולנס מירושלים הוזמן והגיע במקביל לאמבולנס מהשטחים שהביא את החולה ששכבה באלונקה והתפללה כשבידה מחרוזת התפילה, כי אולי במצבה המחרוזת והתפילות ורצון האל בכוחם לעזור. והייתה שם גם בתה שגם היא הייתה מצוידת באישור מעבר שהוכן מבעוד מועד ולפיו עמדה בקריטריונים שקובעים מעל לכל ספק שאינה מהווה סכנה לביטחון מדינת ישראל.

וכולם הגיעו למחסום קלנדיה, האמבולנסים והחולה עם מחרוזת התפילה והבת והאישור מהשב"כ וגם האישור מבית החולים, והצוותים הרפואיים כבר העבירו את האישה מאמבולנס אחד למשנהו ונגשו החיילים לאשר שאמנם הם זה הם והחולה היא החולה.

אבל – אופס! תעודת הזיהוי של האישה לא הייתה.

ובדקו ואישרו שאמנם החולה היא החולה  אבל מי שמע על פלסטינית שאין עליה תעודת זיהוי? הרי בלי תעודת זיהוי אי אפשר!

ופסקו שאו שהחולה תילקח חזרה לפלסטין ותבוא שוב עם התעודה או שמישהו יביא את התעודה מאיפה שהיא נמצאת,  כי: "בלי תעודה לא עוברים".

או כמו שאמר נהג האמבולנס: "פה התעודה זה מה שהכי חשוב, לא הבן-אדם".

אז בעלה של האישה, שכמו בעלים ואבות פלסטינים מודרים מלסעוד את יקירם החולה, מצא את התעודה שנשכחה בבית החולים והבקיע דרך פקקי התנועה העמוסים שבין רמאללה לקלנדיה ואיחד את התעודה עם אשתו והדרך לבית החולים במזרח ירושלים נפתחה בפני האמבולנס.

 

" בזמן שהתבזבז כבר יכלו לנתח אותה" אמר הפרמדיק.