קלנדיה
05:00 לא היו יותר מדי אנשים והתור התקדם במהירות רבה.
אך - היינו עדות לכך שמה שהתחיל כתגובה ללא מחשבה לאחר ההפגנות בקלנדיה, דהיינו סגירת מגרש החניה של מי שיש לו רשיון עבודה בירושלים, ממשיך, היות והקבלן שהניח את בלוקי הבטון לא חזר עדיין.
אך – היינו עדות לכך שסוף סוף ב 06:15 עבר זוג עם ילד חולה, שהוחזק על ידיי אביו, את השער ההומניטרי. כל העומדים מאחורי הגדרות, החיילים והשוטרים הביטו באנשים הללו, בחולים, בחלשים ובזקנים באדישות ובפנים חסרות הבעה. מחזה קשה לצפייה.
אך – לשמוע את סיפורו של פועל, שיש לו אישור עבודה התקף מסביב לשעון, אך נדחה כשפנה למרפאה לבדיקה, לאחר תאונה, בטוענה שאישור העבודה שלו מאפשר לו ללכת אך ורק ישירות מהמחסום למקום העבודה, ולא למרפאה. על כן, עליו להצטייד באישור נוסף שיאפשר לו לגשת למרפאה.
הוא הפסיד רק יום עבודה אחד כדי להשיג את האישור הנוסף אך הכאב ותחושת ההשפלה של אותו אדם, העובד באותו מקום עבודה כבר 30 שנה והינו אדם חם וחיובי, הכעיס אותנו כל כך, היות והוא מיצג את האכזריות של התופעה נגדה אנו נלחמות – חוסר חופש התנועה שכל האישורים והחוסר באישורים מייצגים.
על כן העובדה שכ-2000 איש עברו ב 23 דקות בממוצע את המחסום היתה פחות חשובה לנו היום.