בית לחם (300)

9:00 – 10:30

עמדה אחת פתוחה בלבד. תור ארוך למדי של פלסטינים. אין מאבטח, אין קצין.

פניתי לחייל שיבקש פתיחת עמדות נוספות. תשובתו: אין כוח אדם.

טלפון למוקד – הבטיחו לטפל אך לא קרה שום דבר במשך שעה. אחר כך יצא קצין והעביר אנשים דרך השער האמצעי. אנשים התעצבנו ודחפו קצת. החייל נלחץ וצעק. מדי פעם ניסה להתגנב מישהו ואז החייל דפק כמו מטורף על זכוכית העמדה שלו וצעק: "הי, חזור מייד! אתה נורמלי?"

מהצד הפלסטיני של המחסום הגיעו 3 מתנדבים אקומנים, אמרו שעברו תוך 20 דקות ושאין שם הרבה אנשים. כאן בצד הישראלי כבר הצטבר תור כיוון שרק עמדה אחת היתה פעילה והחייל לא וויתר על הבדיקה הביומטרית (בדיקת טביעות אצבע). אחד המתנדבים בא מדרום אפריקה והתראיין ליד המחסום לתוכנית רדיו ידועה שם.

כשהקצין עמד והעביר אנשים, פתאום  צעק החייל והצביע על אחת הנשים המבוגרות ביותר שהחזיקה אישור שפג תוקפו, והורה לה לחזור עלך עקבותיה. הוא נראה על סף התמוטטות עצבים. הקצין הרגיע אותו והתחיל ללוות את האישה המבוגרת בחזרה לבית לחם.  ייתכן שראיתי אותה אחר כך מערימה על כולם ועוברת, או שזו היתה רק תקווה מהורהרת?