קלנדיה

צופות: 
רוני המרמן, רחלה חיות ותמר פליישמן.
31/08/2014
|
אחה"צ

כתשנו וחישפנו וריסקנו והרסנו וגם הרגנו.

ויצאנו והודענו שיש אופק מדיני.

אבל גם המרחיקים מבט לא רואים אופק.  לא בעזה ולא בקלנדיה.

"אנחנו רק רוצים לחיות" אמר אחד ואומרים רבים.

רק לחיות.

אבל קשה לחיות כשבכל יום מתרגשת צרה חדשה ומגבלה חדשה וקושי לא צפוי שרק מוחות קודחים להרע יכולים להמציא.

כמו זו החדשה מהשבוע והיא הגדר המתכתית הגבוהה שסוגרת את המעבר להולכי רגל בדרכם מהמחסום ואליו.

מאה או מאה וחמישים המטרים האלו אינם דבר של מה בכך, בטח לא לקשישים או מוגבלים במקום המזוהם והמלא מהמורות הזה בו לא רק משפילים בני אדם אלא מעת לעת, ביחוד בעת הפגנות צולפים לעברם.

 

" תצלמי בלי הפנים" אמר הנער המוכר כל כך שלפני שבוע כשהשתתף בהפגנת תמיכה בתושבי עזה נורה ע"י חיילים שצלפו לעבר המוחים מהעמדה החדשה שבראש החומה.

הוא כאחרים לא נכלל בשום סטטיסטיקה.

 

גם האישה הצעירה שסובלת ממחלה בבלוטות הלימפה שהגיעה כל הדרך מעזה לבית החולים ברמאללה, כי ברצועה גם לפני המלחמה לא היה ציוד רפואי הולם שיכול לצלם ולאבחן ולנתח ואולי להציל או להאריך את חייה, והיא ואמה ישבו וחיכו בפתח המחסום עד שיונפק עבורן הנייר המאפשר להן לשוב לביתן. גם לה לא נותר הרבה מהאופק ולא רק בגלל המחלה.

בסופו של יום האישור הונפק ושתי הנשים עברו עד הפעם הבאה. עד מועד הניתוח. כי אז ישובו ויבקשו אישור, ויסעו לרמאללה ויבקשו אישור לשוב לביתן ושוב, עד מועד הביקורת ושוב...

 

מי שלא עבר את המחסום הוא אדם לאחר ניתוח לב, גם הוא תושב עזה, שכבר בבקר, בשעה בשבע וחצי עמד בתורים וחיכה וקיווה לקבל אישור לחזור לביתו ולמשפחתו, והשעות נקפו והוא עדיין עמד וחיכה עד שאזלו כוחותיו והתמוטט. 

אמבולנס הוזעק והאיש הוחזר לרמאללה, לבית החולים, ואין יודע אם חי האיש או לא.

 

וכולם, האדם שהתמוטט והאישה החולה והנער שידו מגובסת וגם האחרים – רק רוצים לחיות.