קלנדיה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
רוני המרמן, אילנה המרמן ותמר פליישמן.
17/08/2014
|
אחה"צ

"כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ"

(הושע ח ז)

 

כמו תמנון אבל יותר. 

 

לא בשמונה אלא באלפי זרועות פולש הכיבוש אל הציבורי והפרטי.

שליחיו הם חורשי רעה המותירים אחריהם הרס פיזי ונפשי.

הם גוזלים מצעירים חלומות ותקווה ומותירים אותם ועיניהם רושפות שנאה וייאוש.

כבר חדשיים שהם מענישים את הכלל ואת הפרט.

עונשים פרטיים ועונשים קולקטיביים.

עונשים שאיש אינו יודע על מה ואין להם תאריך תפוגה.

נענשים תושבי הגדה ונענשים תושבי רצועת עזה.

העצורים רבים מספור ומניין הרצוחים והפצועים עולה.

 

המציאות העגומה במחנה הפליטים קלנדיה ובמחסום קלנדיה מעידה על הכלל.

בקלנדיה לייאוש יש פנים ויש שמות.

בקלנדיה צמד המילים: "צרכי ביטחון"  הפך למטבע חלול וחסר תוקף.

כי כשתושבי עזה השבים לביתם לאחר אשפוז בבתי חולים שבגדה נאלצים בפקודת הכיבוש להשאיר תיקים עמוסי מזון שיועד לבני ביתם, מזון שכל כך חסר ברצועה, המנטרה  "צרכי ביטחון" היא לא יותר מכזב וזדון.

גם החיילים החמושים שיוצאים מדי יום ממתחם המחסום ויורים רימוני הלם וגז לעבר ילדים ונערים משליכי אבנים לא משרתים "צרכי הביטחון".

גם  לעמדת הירי החדשה המשקיפה פנימה, לתוך הבתים והחנויות שבמחנה הפליטים ומשמשת עמדת צליפה, אין דבר עם ביטחון.

כמוה כעובדה שקרוב לחודשיים מגרש החנייה שבכניסה למחסום שהופקע מידי הפלסטינים לקראת ימי השישי לחדש הרמדאן טרם הושב לזקוקים לו והוא שומם ונעול בפני בעלי רכבים.

ואין להכביר מילים על מדיניות העיכוב מסכן החיים של האמבולנסים המסיעים חולים ופצועים מהגדה ואליה. והיה זה חיים, איש מגן דוד, שהוביל צעיר פלסטיני שהכרתו הייתה מעורפלת והוא שכב מחובר לאינפוזיה בדרך לבית חולים ברמאללה, שתמה על כך שהחיילים מעכבים כל כך הרבה זמן את מקבילו מהגדה ואמר: "הם סתם מעכבים..."

אז זהו חיים זה לא סתם. זו מדיניות מתמשכת של ענישה ללא אשמה, זו מדיניות של הידוק ועוד הידוק ועוד חנק.