חארס

צופות: 
בלה רובין, שרה כיארטיס, נעמי בנצור (מדווחת) ברכב נאדים
22/06/2014
|
בוקר

הרס חארס

9:30 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין. נסיעה על כביש 5.

9:50 צומת תפוח. שני חיילים נראים במתחם. שניים אחרים בתחנת האוטובוס, אחד במגדל השמירה.

10:15 הגעה לג'וריש.

דו"ח מאת בלה רובין על לימודי האנגלית

בשתי כיתות האנגלית השתתפו כ-13 תלמידות. חילקנו אותן לשתי קבוצות על פי מידת הידע שלהן באנגלית – מתחילות ומתקדמות. בשתי הקבוצות ניכרה התלהבות והשתתפות פעילה. קבוצת המתקדמות תירגלה פעלים בהווה, עבר ועתיד, תוך שימוש באוצר מילים חדש. לקראת המחצית השנייה של השיעור הגיע  לוח, וזה איפשר לכתוב דוגמאות, שאותן התלמידות העתיקו למחברותיהן. שיעורי הבית שלהן- כתיבת משפטים משלהן.

קבוצת המתחילות התקדמה יפה, כיון שלכל תלמידה היו הזדמנויות רבות לתרגל את החומר החדש. במהלך השיעור בלטה העזרה ההדדית ביניהן.  שיעורי הבית שלהן – קריאת משפטים בעבר ועתיד.

דו"ח מאת שרה על שיעורי היוגה:

מורגש שיפור במודעות הנשים לגופן. משתפרת היכולת להגיע להתרגעות. לנשים המבוגרות קשה יותר להניע את גופן. הצעירות מגלות יותר התעניינות ושיתוף פעולה.

11:00 נעמי ונאדים יוצאים לביקור בכפר השכן, מג'דל. משמח לשמוע ממזכיר המועצה שבימים קשים אלה החיים בכפר מתנהלים כסדרם. רכב צבאי שעובר מדי פעם בכפר, ללא  פרובוקציות. אבל ככל שהשיחה מתארכת, עולים פרטים  נוספים: לפני שלושה חודשים נעצרו שלושה גברים ובחורה אחת שהיא אשתו של אחד מהם באשמת תיכנון חטיפה. ארבעתם נמצאים במעצר מינהלי, אך ככל שידוע אינם משתתפים בשביתת הרעב. פרט לעצורים הללו נמצאים עוד שני תושבים בכלא: האחד נידון לשני מאסרי עולם והשני ל-17 שנים.

ממה מתפרנסים 3000 תושבי הכפר? חלק מהגברים, בעלי אישורים, יוצאים לעבוד בחקלאות בעמק הירדן. אחרים עובדים בבניין  בכפרים בסביבה. מיעוטם עובדי הרשות הפלסטינית. יש כמובן גם לא מעט מנועי שב"כ.

למרבה המזל, רוב שטחו של הכפר נמצא בשטח B. אך במרחק מטרים ספורים מבית המועצה משתרע שטח C המקיף בטבעת את הכפר. איזו שרירותיות. מאז שנת 2010 עשרים משפחות קבלו מכתבי אזהרה לפני הריסת בתיהן. לדעת המזכיר, כל זמן שיש שקט בכפר, האזהרות לא יוצאו אל הפועל. לדבריו, בהעדר גדר אנשי הכפר יכולים להגיע לאדמותיהם ולעבד אותן ללא הגבלה, כך גם בתקופת המסיק.

כמו בג'וריש, כך גם במג'דל מסבירים את החיים השקטים יחסית בשכנות הטובה עם מתנחלי מגדלים וגיתית  שאינם מן הזן המתנחלי המצוי.

12:40 חזרה לג'וריש. עם סיום לימודי האנגלית והיוגה יוצאים לדרך חזרה.

13:20 הגעה לחארס. דו"ח על הוונדליזם שהתרחש שם ועל פטירת האימאם

הרחוב הראשי בכפר הקטן כמעט שומם. אנו מוצאים חנות אחת פתוחה. המידע שקיבלנו מפי בעל החנות חוזק  ע"י מספר עוברי אורח שהצטרפו לשיחה:

פריצת הצבא לכפר אירעה אור ליום שבת,  ב-3:30 לפנות בוקר. מספר רב של חיילים חמושים החלו במלאכת הרס שיטתית. הם פרצו לאולם  חתונות, שברו את דלת הכניסה ואת החלונות. הרסו את הבמה, שעליה יושב הזוג הצעיר בעת הטקס הנישואין, והוציאו מכלל פעולה את הרמקולים. משם המשיכו לבתי תושבים, תוך שהם שוברים דלתות ומנפצים חלונות. בתוך הבתים הם זרקו את תכולת הארונות  (לדברי אחד התושבים הם לקחו אתם תכשיטי זהב וכסף שנמצאו בארונות. לא בדוק). שברו כלי אוכל ופיזרו על הרצפה תכולת שקים שהכילו מצרכי מזון.

בזמן שהחיילים עסקו בוונדאליזם, יצא מביתו אימאם הכפר, אדם קשיש ולא בריא, בדרכו למסגד לתפילת בוקר מוקדמת כפי שנהג לעשות מדי יום. חיילים עצרו אותו ומנעו בעדו בכוח כניסה למסגד. האימאם היה נסער כולו, התווכח עם החיילים ובמהלך הוויכוח התמוטט ונפל. אנשי הכפר מיהרו להזעיק  אמבולנס של הרשות, אך  בכניסה לכפר חיילים חסמו את דרכו ולא איפשרו לצוות הרפואי להתקרב  למקום האירוע.

רק לאחר שהחיילים מילאו את מיכסת  ההרס ועזבו את הכפר, ניגש הצוות הרפואי של האמבולנס להחיש עזרה לאימאם. אבל זה היה מאוחר מדי. בהיעדר טיפול רפואי בעתו האימאם נפטר.

האם מקרה חמור זה מופיע בסטטיסטיקה? הובא לידיעת אזרחי ישראל? וכי מדוע? האימאם הרי היה זקן, וחולה. ס"ה בא יומו. והנסיבות? למי בדיוק זה איכפת.