ברטעה-ריחן, טורה-שקד

צופות: 
רחלה ח., נועה ל. (מדווחת)
02/08/2014
|
בוקר

טורה – שקד 0730 – 0805

כשהגענו יצא האדם הראשון מהמחסום. לפני הקרוסלה בצד הגדה עומד תור ארוך. לפחות עשרה אנשים סיפרו לנו שבשבועיים האחרונים המחסום נפתח בחצי שעה עד שעה איחור, ואנשים ממתינים שעות. בשבת הפתיחה אמורה להיות בשבע, הם מגיעים כבר בשש וחצי, והמחסום נפתח רק בין שבע וחצי לשמונה. במחסום חיילים מילואימניקים.
שגרת החיים של הזולת חשובה אפילו פחות מחייו של הזולת בימים אלה. אך כעת המעבר מהיר, ועד שעזבנו כבר עברו כולם.

 

ברטעה – ריחן 0815 – 0845

כאן עמוס כרגיל והמעבר נראה מהיר. אדם אחד אומר לנו "כולו טוב". התאכזבנו לגלות שמוכר הקפה לא נמצא, למרות סיום הרמדאן. אולי מסימני השעה. שני אשנבים פתוחים והתור העמוס מתקדם במהירות.

בניגוד לפעם האחרונה שלנו כאן, לפני שבועיים (וכבר במלחמה), אומנם גם היום האנשים אדיבים וחביבים, אך הרושם הוא שרוח קשה של חרדה, דאגה ועצב אופפת את כולם, בשני המחסומים. כל אחד ממהר לענייניו, מכונס בעצמו והדיבור, אם בכלל, שקט.

הלב כבד מאוד. והנה עלה במוחי פריט טריוויה המוכר היטב לביולוגים ועובדי רפואה, וזו הגדרתו בוויקיפדיה: "גאזה הוא סוג בד ארוג באופן רופף ועדין, המשמש בדרך-כלל לחבישת פצעים. שם הבד הוא על שם העיר עזה (או על שם סוג המשי שנקרא באירופה על שם העיר, ממנה יובא בימי הביניים‏), בה נפוץ סוג אריג זה. רופאו של צבא נפוליאון, דומיניק ז'אן לארה הכניס את השימוש בבד גאזה לצורכי חבישה.במקור היה בד גאזה עשוי משי ושימש ללבוש, כיום עשויים בדי גאזה מכותנה או מטקסטיל בלתי-ארוג. יתרונו בחבישה הוא מרקמו שלא נדבק לפצע. הבד שימש גם כחומר מילוי לכריכת ספרים ובהיותו טבול בגבס לתחבושת גבס וליצירת דגמים."

עזה, ישראל, המזרח התיכון – מי ייתן וייחבשו פצעינו. מי ייתן?