קלנדיה

צופות: 
רוני המרמן, רותי ברקאי, ויוי צורי ותמר פליישמן
18/07/2014
|
בוקר

 

שישי שלישי לחדש הרמדאן 

 

בקלנדיה, ביום השישי השלישי לחדש הרמדאן כביכול שגרה.

האמת היא שאף פעם אין שגרה בקלנדיה.

זה רק כביכול.

איך אפשר לכנות בשם שגרה מציאות בה למעלה ממחצית מתושבי פלסטין מנועים מלקיים את מצוות דתם המורה להם לשאת תפילה במסגד אל-אקצא?

ואיזו מין שגרה היא כשקנה רובה מקדם את הבאים ומעמדות הירי ניבטים פני חמוש רעול פנים?

 ואם זוג קשישים נכים שהגיעו בנשימה כבדה נתמכים זו בזה מצווים להיפרד כי לחוקי ימי השישי לחדש הרמדאן נשים פה וגברים רק שם?

 ואם אב הנושא את בתו הפעוטה מגורש בבושת פנים כי אינו עומד בקריטריון הגיל?

 ואם ילדים שלא מכבר מלאו להם 14 שנים נאלצים לחזור על עקבותיהם ולשמוע חייל צועק: "ארבע עשרה ויום – לא עובר!"?

 וכשמעל כולם ומעל הכל מעיקה המלחמה בעזה המקפחת חיי קרובים ומיודעים נעלם צמד המילים: "כביכול שגרה" ונשארת רק עננה שחורה החונקת בגרון ומבשרת רעות.

 "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן."