קלנדיה

צופות: 
רוני המרמן, רותי ברקאי, ויוי צורי ותמר פליישמן
11/07/2014
|
אחה"צ

יום השישי השני לחדש הרמדאן

 

בכל שנה בימי השישי לחדש הרמדאן קובעים מנגנוני הכיבוש חוקי מראית עין:

מראית עין של הקלות, מראית עין של הומניזם, מראית עין של התחשבות ומראית עין של חופש פולחן.

השנה הוסרו המסכות.

ביום השישי השני לחדש הרמדאן, יום אחרי שנשיא המדינה ש. פרס נשא נאום נלהב ובין דבריו נבובים אמר:" איננו עם כובש", נחשף בקלנדיה הכיבוש במערומיו וערוותו הוצגה בפרהסיה.

 

הפרהסיה הייתה נחלתם שלהם בלבד, של הבריונים החמושים.

הם פלשו וחיטטו ומיששו בחפצים ותיקים, הם צלמו כל מי שהתקרב וכל מי שעמד מהצד, הם התנפלו ועלבו ודחפו כתב שהעמיד חרצובת מצלמהinfo-icon כדי לתעד ולדווח על המעבר הריק מאדם.

 

מעטים הגיעו לפתחו של המחסום ומעטים בלבד חצו את קו החיילים.

 

ימי השישי לחדש הרמדאן תחת שלטון הכיבוש הם כמו סיסמוגרף לרוח העם.

העמידה העיקשת מול החיילים החמושים של אלו שיצאו את ביתם עם עלות החמה למרות שידעו שאינם עומדים בקריטריונים, הרבים שניסו ונהדפו ושוב ניסו ושוב נהדפו ועמדו עמידה גאה ומתריסה הייתה סמל של צומוד ומחאה בכל אחד מימי השישי לחדש הרמדאן בשנים קודמות.

השנה המוחים והמתריסים נפקד מקומם.

רק אישה צעירה אחת עמדה מול החיילים עקשנית וגאה.

 

היה שם עצב רב שהדהדה בו זעקה אילמת של הנפקדים.

כמו סדק עמוק, כמו שבר של רוח.