ברטעה-ריחן, טורה-שקד
מחסום טורה (שקד) 07.00 - 07.30
החיילים מגיעים בזמן, המחסום נפתח, ואנחנו כהרגלנו מימים ימימה, ניצבות בפתח השרוול שתפקידו לנתב את הבאים להיכנס אל שטח הגדה כאילו היו עדר ולא בני אדם. כחיצים שלוחים מקשת באים אלינו שני חיילים. הדובר שביניהם עצבני מאוד: "מה אתן עושות פה?" "יש לנו חטופים ואתן באות ללקק לפלסטינים!" האם היה טעם להזכיר לו את הנערים הצעירים שחיילינו שולפים מתוך מיטותיהם בלילות, כובלים וחוטפים לאי שם, מבלי להודיע להורים לאן, חוקרים ומכים ואח"כ משחררים בשטח כלשהו מבלי להשיבם לבתיהם? האם היה טעם לספר לו שאני חרדה לנכדי, המשרת ביחידת עלית ועוסק עכשיו בחיפוש החטופים, אולי גם תוך הוצאת נערים ממיטותיהם? הלב שלי מרגיש כמו כדור פינג פונג.
הפלסטינים שיוצאים מהגדה, אומנם אחרי התגודדות של כרבע שעה ליד הקרוסלה, יוצאים שקטים ולא נסערים, ככבשים מאולפות: "החיילים קצת צועקים, אבל הכל בסדר".
מחסום ברטעה (ריחן) 07.45 - 08.30
אין כל זכר לאזהרת בדבר סֶגר כללי. גם התחושה שלנו שיש פחות אנשים שיוצאים מהגדה אינה מתאימה למה שגורס אחד מנהגי המוניות שממתינים להסיע את היוצאים. הכל כרגיל. אנחנו יורדות בשרוול המגודר אל פתח היציאה מהטרמינל המוביל למרחב התפר. תנועת היוצאים סדירה, כרגיל. בתחילה פועל רק אשנב אחד אבל אחרי כמה דקות נפתח עוד אחד. לא ניכר שום לחץ. מישהו מהיוצאים מספר על ש', סוחר גדול בברטעה, שלמרות היותו מצויד בהיתרים גם לישראל וגם לברטעה, הוא מעוכב בטרמינל זמן רב בכל יום. ניסינו להמתין לו. אחד המאבטחים אומר לנו שעל ש' ללכת למת"ק סאלם, אבל הבחורה באשנב אומרת לנו שהוא כבר יצא. אומנם קיבלנו "סימן" איך לזהות את ש' אבל הסימן כנראה לא היה מדויק.
ניידת הקפה השתדרגה ל"בית קפה" ועתה זו מכולה גדולה הממוקמת מעבר לגדר השרוול, מכוסה מבחוץ ב"לבנים" מוארכות ב"צבע עץ" וחלונות גדולים. כנראה שהעסק מכניס רווחים. בעבר כבר נאמר לנו שהפלסטינים מעדיפים את הקפה כאן ואולי גם החטיפים כאן קורצים יותר מאשר אצל האני בסככה. האם אנחנו רואות התחלה של "תפיסה" ו"זכות ראשונים" כשהמחסום הזה יהפוך להיות מעבר גבול בין ישראל לפלסטין?