בית לחם (300)

צופות: 
סילביה פ., חנה א., גוני צ., רונית ד. (מדווחת)
01/06/2014
|
בוקר

מחסום בית לחם

6:25 – חזרנו למשמרת לאחר היעדרות: בשבוע שעבר בשל ביקור האפיפיור המחסום היה סגור למעבר פועלים. רק טיולים ואנשים שצריכים להגיע לבית חולים הורשו לעבור. גם המת"ק היה סגור ולכן לא יצאנו. בעת הביקור ראינו בטלויזיה את מנכ"ל משרד התיירות מתגאה שלרגל הביקור "הפכו את מעבר רחל לפארק". כאילו שבכך ניתן יהיה להתיר את הכיבוש... בהמשך ראינו בפנים חידוש נוסף לרגל ביקור האפיפיור שלא היה לפני שבועיים: תמונות על הקירות ובהם מראות מנופי הארץ, רובם אתרים נוצריים.

 

בחוץ הרבה אנשים כרגיל. את מיודענו פגשתי בדיוק בצאתו אל המדרכה שמחוץ למחסום. הוא מספר שבשבוע שעבר הם נסעו באוטובוסים ואפשרו להם לעבור דרך המחסום לרכב שבכביש המנהרות. לדבריו היה יותר טוב מהמעבר כאן בכל יום. אך היום לדבריו היה בסדר.

בפנים 5 אשנבי בידוק פתוחים, האולם מלא וקצין מכניס אנשים דרך השער שבין אשנבי הבידוק. בשער מציגים רק את האישור, הקצין מעיין בו והמעבר הינו מהיר. הפעם הקצין מודיע שרק בני ארבעים ומעלה יכולים לעבור בשער. מי שנראה לו צעיר יותר נדרש להציג תעודת זהות, ואם גילו פחות מארבעים הוא נשלח לתורים הרגילים. במקרה אחד הקצין מדווח למאבטח העומד לידו שהאיש יהיה בן ארבעים עוד 5 חודשים. הוא מחליט להעביר אותו. אדם אחר מחזיק בידו אישור שתוקפו פג. הקצין מראה לו שהאישור הינו עד ה-30.5. הוא אינו מורשה לעבור. בהמשך, אחרי שהשער נסגר, ראינו שהוא ניגש לקצין ודיבר איתו. הקצין לקח את האישור והלך פנימה לבדוק משהו. מאוחר יותר חזר הקצין עם שוטר והם עברו דרך השער לצד השני, אך לא הבחנו אם בסופו של דבר הורשה האיש לעבור או לא.

 

אחת הנשים שעברו מספרת לנו שבימים שלאחר ביקור האפיפיור היה לחץ גדול במחסום. ל' לעומתה מספרת שביקור האפיפיור היה מוצלח. היא הלכה עם בתה לראות את ה"באבא" והיה יופי. לדבריה הביקור היה לצנינים בעיני המוסלמים.

בשלב מסוים תקלה בעמדה 3. "לא עובד" מודיעה החיילת ברמקול לממתינים. אחרי כמה דקות שוב עובד. אדם שיש לו אישור לשעה 8 לא מורשה לעבור, הוא נדרש להמתין לשעה הנקובה באישור. מעט אחריו מגיע אדם אחר, ידו חבושה. גם אצלו האישור הוא משעה 8. הוא מסביר שעליו להגיע לבדיקה בהדסה, ולעשות סידורים לפני הבדיקה. מעבירים אותו.

 

7:00 – עמדות מתחילות להיסגר. בשלב מסויים רק 2 עמדות פתוחות ונוצר שוב לחץ. המאבטח פותח את השער. מישהו נשלח לאחור. בהמשך המאבטח עובר דרך השער וניגש להרחיק אותו משטח המחסום, חזרה לכיוון בית לחם. לפחות הפעם הוא עושה זאת בנימוס, תוך שהוא מניח את ידו על כתפו. (בעבר ראינו את אותו מאבטח מתנפל באלימות על נער צעיר ומגרש אותו אחורה).

7:20 – האולם התרוקן לגמרי. עזבנו. בדרך עצרנו למפגש עם בנה של ג'מילה – היא עצמה אינה חשה בטוב – להצטיידות בשמן זית משובח וזיתים.

 

מת"קinfo-icon עציון

במת"ק היום המכונה המנפיקה מספרים עובדת, אך המסך שעליו מוצג הסבר של תהליך הנפקת כרטיס מגנטיinfo-icon תקוע. במקום ההסבר במסך נשמע הסבר מוקלט ברמקול, בקולי קולות, החוזר על עצמו כל הזמן. הכוונה אולי טובה, אך בפועל זהו עונש קשה, בפרט למי שממתין מ-8 כאשר קבלת הקהל להנפקת כרטיסים מגנטיים ביום א' מתחילה רק ב-12.

הסברנו לאנשים שבאו להגיש בקשות להסרת מניעה מה המסמכים החסרים, וכתבנו מספר בקשות לבודדים שהיו מצויידים בכל המסמכים הנדרשים. פנתה אלינו אשה מבוגרת, דוברת אנגלית, בשאלה מה ניתן לעשות בעניינה: היא עבדה מעל 20 שנה אצל אשה ישראלית. לאחרונה המעסיקה זקוקה לטיפול סיעודי ויש לה עובדת זרה. הבת פיטרה את האשה הפלסטינית, טענה שגנבה מאימה ולכן לא שולמו לה פיצויים. היא מראה לנו את התכשיטים שהיא עונדת ואומרת – יש לי זהב משלי, אני לא צריכה את שלה. נתנו לה טלפון של "קו לעובד". כך גם לאדם שסיפר שנפצע ברגלו בדרכו לעבודה, כבר 3 חודשים אינו עובד ולא קיבל כל פיצוי.

 

התעכבנו היום מעבר לרגיל כי עלינו לפגוש בחור ממעסרה ואת חברותינו יעל א' ולאה ש' המגיעות עם הנהג מ' לאסוף אישורים לימי הים הקרובים. יעל ולאה נכנסות לאולם ההמתנה ומופתעות לגלות עד כמה התמסד הכיבוש...

 

בדרך החוצה קוראים לי ומבקשים שאתן טרמפ לאדם מבוגר, לבוש בחליפה ומחזיק בידו תעודת זהות כחולה ושובר תשלום. הוא דובר ערביתinfo-icon בלבד, ולא בדיוק הבנתי לשם מה בא למת"ק. מה שברור הוא שעליו לשלם את השובר בדואר ולחזור למת"ק. לקחתי אותו לאלון שבות. השלב הראשון היה לאתר היכן סניף הדואר שם. כשהגענו למקום היה לי ברור שלא אוכל להשאירו שם לנפשו. ירדתי איתו לדואר ואח"כ החזרתי אותו למת"ק. עיכוב של כמה דקות בשבילי היה עולם ומלואו עבורו. האיש היה מלא תודות, לא הפסיק לאחל שאלוהים יתן לי בריאות, ועד כמה שהצלחתי להבין הוא בן 72, זוכר עוד את התקופה שלפני קום המדינה ומקווה שנוכל סוף סוף לחיות כאן בשלום. כן, גם אנחנו עוד מקוות...