עזבת אלטביב

צופות: 
תקווה ונירית [מדווחת].
03/06/2014
|
בוקר

09:30 - הגעה לעיזבת טביב. הכפר שקט והרכזת אינה נמצאת בנקודת המפגש המוסכמת. יצאנו לסיבוב רגלי במהלכו פגשנו גבר פלסטיני שעבר במקום במקרה וניהל אתנו שיחה ידידותית על המצב.

אם תהיה מדינה אחת לשני עמים, שתי מדינות, על המנהיגים של שני הצדדים וכן הלאה.  

כעבור חצי שעה הגיעה הרכזת וליוותה אותנו למקום המפגש בכפר עיסלה הסמוך. בתוך מספר דקות התאספו במקום 9 נשים, שתי נערות ונער בן 18 [הבן של אחת מהן] שסייע בתרגום. המפגש התנהל ברמה של היכרות ותיאום ציפיות. הנשים הביעו רצון ללמוד את מלאכת החריזה, לא בכדי ליצור תכשיטים לעצמן ובנותיהן אלא על מנת להכין קישוטים לבית; מסבחה, תחתיות לכוסות וכד'. סיכמנו איתן שבשבוע הבא הן יביאו חרוזים גדולים, דוגמה, חוטי תפירה וכלי עבודה, תקווה תביא בד רקמה וחרוזים ונתחיל במלאכה. הן תלמדנה אותנו ואנחנו אותן.

 

כמו כן הן ביקשו מאיתנו ללמד את הילדים אנגלית. מדובר על קבוצה של כ- 20-30 בנים/בנות בגילאי 10-12, החל משבוע הבא במידת האפשר.

 

מאחר והנשים לא הגיעו עם חומרי עבודה החלטנו לקיים איתן שיחת היכרות. אחת מהן דוברת אנגלית וזה סייע מאוד לתקשורת בינינו. הן סיפרו לנו על חייהן, המשפחה, הבעלים שעובדים בישראל, החברה והמנהגים המקומיים. אנחנו סיפרנו קצת על עצמנו והחלפנו חוויות. שתיים מהן, המבוגרות יותר, באו רק כדי להיות אתנו וגם הבנות הצעירות הצטרפו כדי לארח לנו חברה. הן הציעו שנישאר לארוחת צהריים, סירבנו בנימוס. 

 

11:30 - נפרדנו בחום ויצאנו לדרך חזרה.