אל אג'אג', זעתה, חמרה

צופות: 
פתחיה ע. קרין ל., צילום ודיווח
29/05/2014
|
אחה"צ

11:00 על כביש 5 לפני מחלף ברקן פקק רציני, רכב משטרה חוסם את הכביש והרכבים הרבים פונים למחלף ומתפזרים לכיוונים שונים. המשכנו בכביש מקביל לכביש 5 עד צומת אריאל ומשם בכביש 505 מזרחה.

בצומת תפוח - מחסום זעתרה - עמדות על הכביש המגיע מחווארה (שכם) מאוישות, יש די הרבה חיילים אבל אין מכוניות והכביש ריק.

מחסום מעלה אפרים - אינו מאויש.

12:00 מחסום חמרה - מכונית אחת עברה מערבה אחרי בדיקת תעודה. חיכינו קצת ומכיוון שלא הגיעו כלי רכב המשכנו למשימה העיקרית היום, לבקר בכפר ש-13 מבתיו נהרסו בשבוע שעבר (20.5) ע"י צה"ל. היישוב הבדואי אותו חיפשנו שייך אמנם לג'יפתליק, הכפר המאויש ביותר בשטח C, אך אינו נמצא על כביש 57 אלא צמוד להתנחלות משואה, שקמה על חורבות הכפר הוותיק אל אג'אג'.

 

12:30 הריסות אל-אג'אג'
בעקבות פרסום שקיבלנו מ -Jordan Valley Solidarity על הריסת כ-20 מבני מגורים בג'יפתליכ ביום רביעי ה-20.5 נסענו לתעד. מגיעים למקום בכביש צר, מכביש 90 דרומה מצומת אדם. משמאל ההתנחלות משואה שם הכל ירוק עז והדקלים גבוהי צמרת  - רקע ציורי להריסות שנראה בהמשך.

מימין חממה ענקית ולא פעילה, מאחוריה שטח פתוח שבו מזדקרים בשורות עמודי ברזל קצרים, אולי היו שם בניינים. מאחור כמה סככות בד לצאן ואוהל גדול.

האישה שבאה לקראתנו מבקשת שניכנס, שני נכדים קטנים מצטרפים. פתחיה מנהלת איתה שיחה ארוכה בערבית. היא מספרת שבינתיים  הם עוד לא קיבלו התראה לפינוי האוהל שלהם. היא הגיעה לכאן לפני כשלושים שנה עם משפחתה מחברון כי התנאים התאימו אז לחייהם, מאז הורעו התנאים. שבוע קודם, בשעות הבוקר, הגיעו חיילים רבים ללא התראה, אחריהם הטרקטורים שהרסו את בתי שכניה. החא מובילה אותנו לכיוון שכניה.

המראה קשה בגלל הסטריליות שלו, שורת ערמות ענקיות ארוכה ומסודרת של שברי בניין ותכולה, מיכלי מיםinfo-icon, חלקי רהיטים וציוד אלקטרוני.

 

הגענו לסככה זמנית, בה יושבות אישה ונכדתה הקטנה, בעוד אחת הבנות מקרצפת כלי אלומיניום בגיגית קטנה ומעבירה את המים לשימוש נוסף. לידה ארונית קטנה עם מדפים פתוחים עליהם היא מסדרת את הכלים הנקיים. אחותה בוררת ומסדרת עלי גפן. מאחוריהן, מספר עופות מתכנסים בצל ליד גומה באדמה. ליד הסככה כ-10 מזרונים מסודרים בקפידה זה מעל זה, לידם כתריסר שקים לבנים גדולים. בהמשך יסביר לנו בן המשפחה שהשקים נועדו לייצור גבינה ורובם אבדו בהריסות.
לאחר שיחה ארוכה עם פתחיה היא מוכנה גם לדבר למצלמה, הבנות מבקשות לא להצטלם. היא מספרת שבשעות הבוקר של יום רביעי ה-20.5, לאחר שהגברים והילדים כבר לא היו באזור ונשארו רק נשים ותינוקות, הגיעו לפתע וללא כל התרעה הרבה מאוד חיילים, אחריהם גם רכבים צבאיים ולבסוף גם הטרקטורים. החיילים זרזו אותם לפנות את בתיהם (כנראה פחונים עם לוחות בידוד, שהיו בנויים על רצפה יצוקה ומרוצפת) זרקו את החפצים החוצה אך הטרקטורים הרסו הכל עוד לפני שהצליחו לאסוף את חפציהם. עקרו את רצפות הבטון, סידרו ערמות ועזבו.

 

אנשי הצלב האדום שהוזעקו (אחרי הניסיון הקודם שלהם בחאלת מכחול הם כבר לא מביאים ציוד הומניטרי) העבירו את הטיפול בנושא לאנשי הסהר האדום, שהביאו להם שלושה אוהלים לא חזרו עוד. הם הקימו רק אוהל אחד, בצורה ארעית, מפחד שהצבא יחזור ויהרוס שוב.

גם בעלה הגיע והסכים לשוחח איתנו וגם למצלמה. הם ומשפחתם נמצאים במקום למעלה מ-50 שנה. קודם היו באזור יותר קרוב לכביש. הייתה הוראה לשטח בו הם יושבים עכשיו, כ-20 משפחות. בפעם האחרונה הרסו לו את הבית לפני 15 שנה. הפעם הרס הצבא 13 בתים והותיר את המשפחות, זקנים וילדים ללא קורת גג בתנאי החיים הקשים של האזור. ניכר שהם מנסים איכשהו להמשיך את חייהם. גם הטאבון שלהם נהרס והיא נאלצת ללכת כל בוקר לאפות את הלחם אצל השכנים.

הם זקוקים לעזרה, איש אינו עוזר להם. הם מבקשים להפיץ את מצוקתם ברבים – פתחיה מעירה שלא ראתה דבר על ההריסות האלה בתקשורת הערבית.

 

בן המשפחה. כבן 12, מספר לנו ליד הריסות ביתו על ההלם שחטף כשחזר מבית הספר ובמקום הבית שעזב בבוקר מצא גל הריסות. ניסה למצוא ספרים ומחברות, הוא בתקופת בחינות, הכל נהרס, גם המחשב הפרימיטיבי שהיה לו. הצורה הפשוטה, העובדתית, בה סיפר את הדברים, הייתה קורעת לב.