בית לחם (300)

9:00 – 11:15

2 עמדות פתוחות, הרבה אנשים מחכים, הבדיקה איטית. היום גם קשישים נדרשו להניח את האצבע על הביומטר, ימין, שמאל, לשפשף ושוב...

עוד לפני שהגעתי התקשרה אליי הנציגה החדשה של האקומנים ואמרה שהמון פלסטינים מחכים ושהמעבר ההומניטרי אינו מתפקד.

ביקשתי לקרוא למפקד או לפתוח עמדה נוספת. המפקד יצא, הפגין עוינות גדולה כלפי אבל הרגיע את המאבטחים שרצו להוציא אותי החוצה:

- מותר לה, אבל בתנאי שהיא לא מפריעה.

הגיעה המתנדבת האקומנית שהתקשרה אלי קודם ודיווחה שלקח לה קצת יותר משעה לעבור. ממנה דרשו לצאת מהמחסום על פי ההחלטות שהתקבלו לפני מספר חודשים.

המפקד פתח את השער האמצעי והעביר במהירות את כל הנשים ואת המבוגרים. כך 3 פעמים במהלך המשמרת.

הגיעה אשה מבוגרת וכמעט עיוורת שהתקשתה מאוד לעמוד. החייל בעמדה לא רצה לאפשר לה לעבור כי היא הגיעה ללא אישור. פלסטיני שעמד לידה ביקש שיאפשרו לה לשבת ולנוח. אחד המאבטחים הביא לה כיסא. ביקשתי שיקראו למפקד – אולי יחליט להעביר אותה, היא כל כך רוצה להתפלל בכיפת הסלע – וכך היה.

הגיע זקן צנום וכשהחייל סירב להעביר אותו התחיל לצעוק ולומר שהוא פשוט ימות כאן במחסום ולא יחזור הביתה. הוא חייב ללכת להתפלל ויש לו אישור. אחרי דין ודברים (ושוב ביקשתי שיקראו למפקד) הוחלט לאפשר לו לעבור אבל החייל סירב להחזיר לו את האישור.

ביקשתי לדעת מה הסיבה. המפקד, בעוינות מופגנת:

- אם לא מחזירים כנראה שהאישור לא  בתוקף.

- אז למה החייל לא מסביר לו את זה? אתה בטוח שזה לא בתוקף?

- קודם כל אסור לך לדבר עם החיילים. את תתקרבי, תעמדי ליד הקיר ואל תפריעי. גם כך נתנו לו לעבור בגלל שהוא בן 100. החיילים קוראים לי ואני בודק. את, אל תתערבי!

העיקר שהוא הלך לבדוק והסתבר שהאישור היה בתוקף עד פברואר 2014. הוסבר לזקן והוא נרגע והלך לדרכו.

הרבה אנשים עברו, ביניהם גם הרבה ילדים.