קלנדיה

שעה ורבע עמדתי עם נשים וגברים מול השער הנעול שבהמשכו משרדי המת"ק.

שעה ורבע של מריטת עצבים בשבילי ושל טלטלה בין ייאוש לתקווה בשבילם.

לכל איש יש שם וכל איש נושא על כתפיו צרור של סבל ואוחז בידיו צרור ניירות שבלעדיהם אינו קיים.

לכאן הם באים מצוידים בסבלנות.

גם אדהם בן החמש שנלווה לאביו ישב שעות וחיכה בסבלנות.

רק אני שבאה ממקום אחר הייתי חסרת סבלנות.

כשהשעון הורה על ארבע ועשרה ויום העבודה של היושבים במשרדים התקרב לסופו נפתח השער.

אז, כמו לבה רותחת התפרץ הזעם.

אבל ההתפרצות היצרית הזאת לא הופנתה אל האשמים במצבם.

הפלסטינים, שתודעתם נצבה לאורך עשרות שנות כיבוש למדו שרצוי לנהוג בנמיכות רוח כלפי השליטים.

הם, שלאורך שעות הצטופפו ללא צעקה או מחאה ליד מוטות המתכת התחילו צועקים ודוחפים ומקללים זה את זה.

הסיבה לכאורה הייתה הקדימות בתור.

הנשים התרחקו מחבורת הגברים הניצים ואני הלכתי כדי לא לראות אותם בקלונם.