קלנדיה
ערב חג.
ערב חג שני. יומיים של סגר
. עוד יומיים של סגר.
לא רבים הפלסטינים שבאים למחסום בימים של סגר.
חייל מנומנם, בטח ממורמר כי נאלץ לעשות את החג במקום הרע הזה, לחץ בהיסח הדעת על הכפתור הפותח את הדרך וסגר. פתח וסגר, שוב פתח ושוב סגר.
הדקות עברו, האנשים חיכו, הזמן נזל והחייל אדיש. בשבילו הדקות זוחלות. הדקות והשעות כולן אותו הדבר וגם האנשים כולם אותו הדבר. אחדים עוברים מולו ואחרים באים. והוא לוחץ על הכפתור ומרפה. למה שימהר?
בשלשות הכניס אותם. שלושה ונעל. וחיכה. ופתח ונעל. וגם כשבגלל הספירה המשולשת ילד הופרד מאמו, 
הוא בפנים והיא בחוץ ושניהם אחוזי בהלה, לא מיהר החייל לאחד את האם ובנה.
"מה אנחנו יכולים לעשות? - הכפתור אצלם" אמר איש אחד, ותיק ומנוסה.
צודק. הכפתור הזה והכפתורים האחרים כולם אצלם. הכפתור שפותח והכפתור שסוגר, הכפתור שיורה והכפתור שעוצר. הכל כפתורים וכולם אצלם.
אבל האמת הקשה יותר סמויה מהעין וזו העובדה שמשרדי המת"ק שבהם מקבלים הפלסטינים (או לא) אישורי מעבר סגורים ארבעה ימים ברציפות.
וכשחופשת ימי השבת נושקת לחופשת ימי החג נשארים הנזקקים חסרי אונים מול דלתות נעולות ואטימות הלב.
גם השלט בכחול על אפור:
בסופי שבוע ומועדי ישראל
ניתן לפנות למת"ק בטלפון:
02-973762
אינו מושיע. לטלפון עונים אבל לבעיות אין מענה.
את זה למד בדרך הקשה אדם שלבתו התינוקת ש"היא עוד שלושה ימים בת חודש" (סיפר) נקבע ניתוח בבית החולים לעיניים סנט-ג'ון שבמזרח ירושלים וצריך היה לאשפז אותה ביום שני, בחג.
בא האב למחסום קלנדיה לבקש אישור מעבר לאשתו כדי שתשהה עם הפעוטה בביה"ח, תטפל בה ותניק אותה. אבל המשרדים סגורים. ערב חג. סגר. טילפן למספר הנ"ל, טילפן גם למתאמת הבריאות, גם עם אנשי ארגון רופאים לזכויות אדם דיבר.
– "תלך למחסום זיתים" אמרו לו, "שם תקבל".
הגיע האיש למחסום זיתים, אבל גם שם סגר, גם שם במשרדים סגורים.
עמד בחוץ וחיכה וטילפן לכל מי שכבר טילפן: "מכינים" אמרו לו. שעות חיכה. לא אכל ולא שתה, רק: "אני עומד פה ושורף סיגריות" סיפר.
מהמוקדים כולם אמרו שאין מניעה, שבמחשב כבר יש אישור, רק איננו זה שמעביר את האישור אל הנייר. והפלסטינים יודעים שאם אין ביד נייר – אין אישור. המשיך לחכות.
ואחרי ניסיונות ושיחות וטלפונים הובטח לאב שהכל בסדר, שמחר, בחג, יגיע עם האישה והתינוקת והחיילים יתנו להן לעבור גם בלי נייר. מילה שלו, של הקצין.
בלילה ניקר הספק והטריד.
ובבקר קרה הבלתי יאומן – החיילים במחסום ידעו ונתנו לאם ולפעוטה לעבור בלי הנייר.
המובן מאליו בכל חברה אנושית נראה כמו נס קטן במציאות של כיבוש.
תודה לחוסאם ליפתאוי ולעמל זיידה מארגון רופאים לזכויות אדם שלא חסכו מזמנם והתאמצו לעזור ולפתוח את הנעול בפני תינוקת אחת שהיא "עוד שלוש ימים בת חודש" ואמה.