חווארה, פרעתא

צופות: 
ליאורה ג.ב. (מלמדת עברית, מדווחת) יהודית כ. (אומנית מחוננת, מלמדת קרושה)
31/03/2014
|
בוקר

בדרך לשטחים עברנו אצל רחל א. (החולה) שמילאה את המכונית (הגדולה) בשקיות מלאות כל טוב לידידנו ז' בעזון. זו כבר שגרה עבורנו להביא לו בגדים, כלי בית, צעצועים לילדים וכו' כמעט בכל נסיעה. משם דהרנו לפרעתא.

הודענו שקצת נתאחר אך מתברר שכל התלמידות איחרו מאד. אולי התארכות היום נוסכת בהן עצלות של צהרים. לבסוף הגיעו רק שבע תלמידות לשיעור לעברית ורק שלוש לשיעור למלאכת יד. הבנות מאד רוצות ללמוד לקרוא והן גם מצליחות. הן הפתיעו אותי (שיעור שלישי בקריאה) בקריאה נכונה של המילה "אהבה". אפילו קריינים ברדיו מבטאים "אאבה". בכל זאת אני מנסה לשכנע אותן שחשוב יותר שהן תלמדנה לדבר, להתבטא. וחלקן נבוכות. הן מבינות מה אני אומרת או את השאלות ומתקשות להשיב. החלטתי שזה יהיה עיקר השיעור, דו שיח פשוט ומעשי. בסוף השיעור דיברנו על יום האדמה שצוין בבית הספר.

 

מפרעתא נסענו לחווארה. שם נפגשנו עם שני תושבי אזור רמאללה שהיו צריכים לחתום בפני עו"ד על מסמכים כדי להגיש בקשה להסרת מניעת שב"כ לעבודה בישראל. טימטום שלי שגררתי אותם עד חווארה. בעתיד אגיע למקום מגוריהם.

 

שוב שמענו סיפור של נער תמים, בזמן בחינות בגרות, שהשב"כ מנסה להוציא ממנו "שמות של חברים". ואם לא יתן, אז יורע לו. הוא לא נתן. האם זו הסיבה שהוא ברשימת מנועי השב"כ? אביו, בעל רשיון עבודה בישראל, חושש שהגשת בקשה על ידי הבן תגרום לכך שרשיונו של האב ילקח, ואז מה יהיה על פרנסת המשפחה? לכאורה מה הקשר, אבל חשש האב כל כך מובן. ולא רק זאת. האב, איש משכיל, מורה, אמר לי שהוא פוחד לשבת בחווארה, שמא הצבא יבוא וישאל אותו מה הוא עושה שם. שאלתי ממה הוא פוחד. הוא הסביר לי שלמישהו מאזור רמאללה אין מה לחפש באזור חווארה. לא צריך מעצר, עוצרinfo-icon, מכות, לא הרעבה ולא השפלה אקטיבית. די בפגיעה הכל כך בסיסית הזאת בחופש התנועה של אדם שלדבריו מעולם לא היה עצור, מעולם לא נחקר, לא תושאל, לא הפגין. "סתם" אדם, מורה, איש הגון, שאומר על יד בנו בן העשרים, שהוא פוחד לנסוע במדינתו.

אולי זה הבית הכל כך ייקי שבו גדלתי. אבל הפגישה הזאת הייתה לי קשה.