קלנדיה
פגשנו קבוצה של 18 גרמנים תאבי ידע שקיבלו מרוני הרצאה מלומדת ומרשימה על מצב הכיבוש בכלל ועל המציאות בקלנדיה בפרט .
גם אם המראה הזה של אנשים שמכורח חוקי הכיבוש נחשפים בחולשתם ועלבונם הוא עניין שבשגרה במקום הרע הזה - אסור לשתוק.
חובת הרואה להראות והיודע לידע, לתעד ולספר על ההשפלה שהיא לחם חוקם של בני האדם חסרי זכויות.
המתרגל והשותק שותף לעוול ולפשע ולא ינוקה.
במקום בו זכויות הפרט למרמס ואדם באשר הוא אינו אלא צל עובר או איום בטחוני, גם הקשיש הגווע מסרטן במח
שהועבר במחסום כמו היה חפץ ולא כמי שגופו מיוסר ורוחו שבורה, מוסיף נדבך לפשעים הנעשים בשמנו.
אירועי יום האדמה השלושים ושמונה בקלנדיה צוינו בעצימות נמוכה.
נראה שלהנהגות שני הצדדים היה אינטרס שלא ללבות את הלהבות. הן החיילים והן נערי האבנים נהגו במתינות יחסית:
החיילים שהתבצרו במגדל הפינתי המפויח נותרו כל העת סמויים מהעין ומולם על הגבעה התקבצו נערים אחדים שללא הצלחה יתרה ניסו לרגום את המעוז הבלתי פגיע.
החיילים לא יזמו ולא התגרו בצעירים, רק הגיבו בירי ספוראדי שרובו רימוני הלם ומיעוטו גז.
המציאות הייתה למגינת ליבו של צלם זר שנאלץ לעזוב את המקום בלי תמונה דרמטית.
"Thy are playing a silly game…" אמר ולא התרשם מההסבר שמה שבעיניו הוא "game" לרבים מצעירי קלנדיה הוא ההבדל שבין חיים ומות.
מנגד, מעל החומות והגדרות, מכוונה של העיירה א-רם שבתיה גובלים במחסום קלנדיה היתמרו ענני עשן שחור סמיך של בערת צמיגים. אלו, כמשוריינים הצבאיים ורכב הבואש האימתני שמיהרו לעבור למקום ההתרחשות דרך השער הצבאי שבחומה העידו שבא-רם יום האדמה צוין בדרך הראויה והיאה לו.
ועל שארע בסמוך לשער שכם ביום שישי העיד נהג אמבולנס שסיפר שרימון הלם פגע בפניו של אדם כבן חמישים שלא היה בין המפגינים אלא הלך לתומו ברחוב, האיש שאיבד את עינו מאחד מרסיסי הרימון הובהל לחדר הטראומה שבביה"ח הדסה עין-כרם כשהכרתו מעורפלת ואפו שבור.