קלנדיה
הגענו למחסום ב-4 אחה"צ ומצאנו 3 מסלולים פעילים עם מעט מאד אנשים בכל אחד. לא ראינו אנשים בתור למת"ק ולא בסככת ההמתנה של המת"ק. החברים שלנו בכניסה למחסום ספרו שלא היו אירועים מיוחדים במשך היום, אבל אחד הרוכלים סיפר על בחור מעזה שליווה את אמו הנכה בכסא גלגלים לקבלת היתר מעבר ונאלצו להמתין שלוש שעות עד שהחיילים פתחו עבורם את השער הומניטארי!
קצת אחרי 16:00 ראינו אמבולנס ממתין ליד הכיכר הצפונית, אולם עדיין לא הגיע האמבולנס מירושלים. לקראת 16:30 ראינו שהאמבולנס הירושלמי מחכה במגרש החנייה והאמבולנס הפלשתיני כבר התקדם לתוך המחסום, אבל החיילים היו עסוקים בדברים אחרים ולא טפלו במקרה. צפינו בנעשה מעמדתנו ליד הגדר, למרות צעקות החיילים שרצו לגרש אותנו. זרם מכוניות בדרכן צפונה עבר לידנו. פתאום החיילים במחסום הרכבים התחילו לצעוק ורצו כמה מהם וחסמו את הדרך לאחת המכוניות. הנהג המבוהל יצא לדבר אתם והחיילים המשיכו לצעוק עליו, כאילו הוא ברח להם או לא מילא אחר פקודותיהם. גם הנוסע לידו היה די מבוהל. לאט לאט החיילים נרגעו והתחילו לבדוק את הניירות. לבסוף המכונית שוחררה לדרכה עם הנהג והנוסע ורק אז התפנו החיילים לבדוק את האמבולנס. ב-16:45 האמבולנס עדיין היה במחסום. כלומר, החולה שבתוכו כבר חיכה 45 דקות לעבור במחסום. למותר לציין שאדם הנזקק לאמבולנס בדרך כלל זקוק גם לעזרה רפואית דחופה. אבל האמבולנס שראינו חיכה עוד 5 דקות עד שהורשה לעבור ולהיצמד לחברו הירושלמי ולהעביר את החולה.