קלנדיה

צופות: 
מאירה ו. ומרשה ל.(מדווחת)
16/03/2014
|
בוקר

05:00 לא היה תור ארוך כמצופה. (היה פורים מחוץ ירושלים). רק שלושה שערי בידוק נפתחו. המכלאות היו מלאות אך הקרוסלות נפתחו בקצב סביר. 

ראינו נער בכסא גלגלים שחיכה, יחד עם אביו, לפני חלון האקווריום, לפתיחת השער ההומניטארי.  האבא הסביר שאי-אפשר היה להכניס את הכסא בתוך המכלאות ולכן, לא יוכלו לעבור לשערי הבידוק.  הנער סבל מכאבים איומים. כנראה, הרגל (או הקרסול) שלו נשברה, והם נשלחו לבית חולים בירושלים, לטיפול בחדר מיון.  הפנים של הנער עוותו בכאבים והיה ברור לנו שהוא סבל מאוד.  ניסינו להסביר לאבא שהשער ההומניטארי לא ייפתח עד 06:10, אבל הוא סירב להקשיב לנו. בצורך למהר לבית החולים, הוא המשיך לנסות למשוך את תשומת-הלב של החייל שישב באקווריום אך ללא הועיל.

אחרי כ-20 דקות, לא יכלנו לסבול את הסבל של הנער.  התקשרתי לקו ההומניטרי ודיברתי עם חיילת שאחרי שהיא הבינה את המצב, העבירה אותי לקו ההומניטרי בקלנדיה.  שוב הסברתי את המצב של הילד לחיילת השניה. אחרי שהחיילת הזאת התייעצה עם מישהו, חזרה אלי והבטיחה שהשוטרת שהייתה אחראית בקלנדיה ביום הזה, תבוא ותפתח את השער ההומניטארי.  תוך 10 דקות, אחרי שהשוטרת בדקה את המסמכים והתעודות של האבא ושל הנער, היא פתחה את השער ההומניטארי ונתנה להם לעבור.

אילולא היינו במשמרת בבוקר זה, הנער המסכן היה צריך לחכות יותר משעה כדי לקבל את מה שמגיע לו כבן אדם:  חופש תנועה.  למה צריכים האבא והנער להתחנן על-מנת לזכות לעבור?  ויתר על כן:  איך הילד הזה יתייחס לישראלים בעתיד?  למרות שהייתה ביורוקרטיה שמנעה אותו מלעבור את המחסום, וחייל באקווריום שהתעלם מהסבל שלו, לפחות היו שתי ישראליות שדאגו לו ביום הסבל שלו.

06:00 למרות שעובדים המשיכו לבוא למחסום, לא היה תור והם עברו מהר.