ארתאח (שער אפרים)

4:00 – המחסום נפתח. אלפי אנשים מצטופפים בשביל המגודר, לכיוון המעבר. מעבר הנשים מלא גברים ומעט נשים. צפוף ודחוס. גם שער זה נפתח לעשר דקות ונסגר. חלק מהנשים נותרות בחוץ. ולכל אורך השעתיים התור למעבר דרך החרך שמעל השער עמוס.

האם לתאר שוב את הלחץ, הדוחק, הצפיפות, הקולות שעולים ממנו, צרחות של נשים חסרות אויר, המתח, הזיעה, ...

אישה, פועלת במשתלה, דוברת אנגלית, ספרה את תלאותיה. המאבק על התור. יום עבודה ארוך ובסופו 120 ₪. הגיעה יחד עם עוד נשים באחור, כאשר שער הנשים סגור, והן מחכות לזמן המתאים להן להכנס במעבר הכללי.

אחרי זמן עברנו לצד היציאה. שורות ארוכות של אנשים, ישרות כסרגל עמדו לתפילת השחר, בהנחייה.

ליד הקרוסלה של היוצאים דבר איתנו אחד הפועלים: "מתנהגים אלינו כמו אל חמורים. אפילו לחמורים לא עושים ככה. אנחנו בסך הכל באים עם שקית אוכל ובגדים. למה לעבור דרך כל כך הרבה מכשירי בדיקה? הציע הצעות לתיקון. אמר שהחיים אינם חיים. עדיף לא לבוא לכאן ולא לעבוד כלל. עובד כבר שנים רבות למרות זאת. המילכוד המוכר כל כך.

מתוך 16 העמדות הקיימות נפתחו לדבריהם רק 5. מהמקום בו אנו עומדות לא ניתן לספור.

ספר שלפני חודשיים נהרג מישהו בתוך התור בגלל הצפיפות. מדי יום אנשים נפצעים, מקבלים מכות, ונחתכים בברזלים של הגדר.

להגיע לעבודה אחרי המחסום זה להגיע עייף ורצוץ. זה יותר קשה מיום עבודה. בשעה 2 יוצאים מהבית ומכלים 4 שעות על המעבר.

דובר על אפשרות של שביתה, כמו שהיתה ב 2010. הוא אמר שלפני כמה חודשים עשו שביתה, בא מג"ב וזרק גז מדמיע ובחור אחד נפגע. הלכה לו עין.

בשלב מסויים חזרנו לאזור הכניסה. המעבר עדין מלא פועלים. השעה כבר בסביבות 6. לכ-8 דקות נסגרה הקרוסלה בכניסה. חיכינו, חיכינו, חיכינו. כל הדרך ליציאה מלאה אזורי חיכיון. כמו בקבוק מלא צווארים. עוד פקק ועוד פקק.

האיש מקודם הציע שאולי פעם נתחלף. "היהודים יעברו במעברים ואנחנו נשב  ונבדוק תעודות וחומוס ונעלים."

6:20 – עדין היו מלא פועלים בכניסה. יצאנו הביתה.