מת"ק עציון

כאשר הגענו למת"ק, קצת אחרי 14:00, היו כבר 20 מכוניות בחניה ולפחות 40 איש בתוך ומחוץ לאולם ההמתנה. אנשים המשיכו להגיע אך היה ספק אם מרביתם יצליחו בכלל להיכנס למת"ק עצמו, ומי ביניהם יזכה לקבל את מבוקשו. כל אחת מאיתנו ניגשה בזמן אחר לפגוש את היוצאים מהמת"ק ואף אחת לא נתקלה באדם שיצא ומבוקשו אכן ניתן לו.

בעיה קשה היתה לאלה שבאו לצורך הנפקת כרטיס מגנטי חדש. הם נתקלו בסיטואציה אבסורדית, מעוררת זעם עבור הפלסטינים ומביכה עבורנו כישראליות: רובם התבשרו שעליהם לחזור בעוד כחודש, כי אין לצבא פלסטיק הנדרש להנפקת הכרטיסים. לחדש כרטיסים אפשר אך לא להנפיק חדשים. לא ייאמן שזה קורה במדינה שמתגאה בהמצאות הרבות שלה, לא רק בתחום הצבאי אלא גם בתחומי החקלאות, הרפואה, הכימיה, הפיסיקה וכמובן המצאת ה-Waze!

המספרים להסדרת התור, על צג המחשב, לא התחלפו ונראה שבכלל אין שום קשר בינם לבין מה שמתרחש בשטח. צילמנו זאת כדי להראות שהזמן חולף מבלי שיחול שינוי כלשהו בתצוגת המספרים על המסך. שלוש נשים מבוגרות, שישבו בשורה הראשונה, סיפרו שהן שם מתשע בבוקר. למותר לציין שהן עזבו את המקום בידיים ריקות.

לפחות ארבעה אנשים סיפרו לנו שחיילים הגיעו לבתיהם לפנות בוקר, בשלוש ובארבע, הוציאו אותם מן המיטות ומסרו להם צווים דחופים להתייצבות במת"ק לחקירת שב"כ בבוקר. אחד מהם הראה זימון, שהוצא שבוע אחר שבוע.
מדובר כנראה בחקירה דחופה ביותר... כה דחופה עד שכאשר הם הגיעו למת"ק בשעה 9 בבוקר לא היה מי שיקבל אותם והם נאלצו לחכות לשווא כל היום. כאשר עזבנו סמוך לשעה 17:00, רק אז הואילו להגיד להם לשוב למחרת היום.

לחיילים לא היה מושג מה עליהם לעשות. אחת החיילות אמרה לחנה שהיא אינה יכולה לתת לה מידע כלשהו ואינה מוסמכת  להחליט דבר מבלי לדבר עם מפקדהּ, שלא היה במקום. אי אפשר היה להשיגו בטלפון. כל מי שצלצנו אליו אמר ש"בודקים את העניין". בשעה 16:00 לערך, אחד החיילים ייעץ (בצעקות) לכולם שיחזרו למחרת, כולל לאדם שנאמר לו לבוא אתמול, אתמול אמרו לו לבוא היום והיום לא הורשה להיכנס.

בסופו של דבר יצא לאולם מפקד צעיר, נעים הליכות ורהוט, שדיבר גם בערבית והסביר שניתן רק לחדש כרטיסים מגנטיים קיימים, ואילו כרטיסים חדשים אפשר יהיה להנפיק רק בעוד כחודש. עד אז (כך אנו מקוות ומתפללות) ימציאו את הפלסטיק... שאלנו אותו מדוע לא הודיעו על כך לאנשים מראש ולמה הניחו להם לחכות כל היום לשווא. לדבריו הם כן הכריזו על כך בבוקר ויודיעו על כך גם מחר, כל שעתיים במהלך היום, ככדי לחסוך מהבאים המתנה חסרת תוחלת.

ואנו שואלות למה החיילים לא עשו את זה היום? ואם יורשה לנו להציע רעיון מהפכני – עצרו נשימה, נאמר זאת בלחישה בלבד – אולי פשוט יתלו על כך הודעה בערבית באולם ההמתנה...

הלכנו הביתה מיואשות לא פחות מהפלסטינים. אנו לפחות יכולנו לשוב לבתינו בידיעה כי, שלא כמו הפלסטינים, אלינו לא יפרצו באישון לילה וכי אנו נוכל להמשיך בשגרת יומנו ולהוציא לפועל את תכניותינו, כבני אדם נורמליים.