אימתין, פרעתא

ושוב יצא המופע לדרכים.

חשבתי, עוד יום. נבוא, נלמד ונלך הביתה. הפעם התלוותה אלי בת זוגי גבי, שרצתה לראות במו עיניה את מה שלא פסקה לשמוע במו אוזניה זה כחודש.

לא אספר לכם שהגענו ב-13.30– כפי שביקשו מאיתנו תלמידי פרעתא – וחיכתה לנו תלמידה אחת, דוניה. לעומת זאת, בשתיים היו כולם בכיתה והתחלנו ללמוד. יש בכיתה כארבע רמות שונות והגילים מתפרסים על ארבע שנים, אז – בעזרת אקרובאטיקה ועזרתה של יארה המהממת – ערכנו שיעור. סיימנו בשירה של We Shall Overcome, מאת פיט סיגר, שנפטר לאחרונה בשיבה טובה. שירתם נשמעה עד פאתי הכפר.

והדובדבן שבקצפת, כשהגעתי למכונית, ראיתי שמישהו נעץ פרח לבן בידית בצד הנהג. זה לא מרגש עד דמעות?

גבי ואני אספנו את מיטלטלינו הדלים ונסענו לאימתין, בשעה שלוש וקצת הגענו לכיתה ושם חיכו לנו שלוש-עשרה (13) בנות. מתוך שלושים וחמש. החלטתי לא לתת לאכזבה להשפיע על השיעור והתחלתי, אך תוך חמש עשרה דקות היה חדר הכיתה מלא עד אפס מקום. לא טרחתי לספור אותן. ובנוסף חמש תלמידות חדשות.

התחלנו בעבודה אקדמית של ממש עם חומר על הtenses, שהוא יהיה החומר בשלושת החודשים הבאים. זה מדהים לראות מספר כה גדול של בנות עובדות, שואלות, צוחקות ועושות תרגילים בריכוז כמעט מוחלט. כשסיימנו את כל מה שהכנתי (והכנתי הרבה), הגיע הזמן לשיר. שוב חולקו דפי ה-We Shall Overcome ואחרי התחלה קצת מבוישת, פרץ הזמר בכל עוזו. זה היה מרגש.

בסוף השיעור הקיפו הבנות את גבי וחקרו אותה שתי וערב, כדרכן של נשים, כשכמה מהן לוחשות לי שהיא ממש יפהפייה. אז מה? לא היה שווה לבוא?