קלנדיה

צופות: 
ורג'ניה ס., עינה פ. (מדווחת)
25/02/2014
|
בוקר

כשלון של (בין היתר) הפעלת השער ההומניטרי

 

קור אימים עם רוח חזקה וגשם קל כשהגענו למחסום בשעה 5:15. התורים הגיעו עמוק לתוך החניון. רק שלוש מתוך חמש תחנות הבידוק היו פתוחות, וקצב ההתקדמות היה אטי למדי. מיד צלצלנו לחמ"ל לבקש פתיחת כל חמש התחנות, וחיילת צעירה (לפי קולה) ונחמדה הסבירה לנו שהבעיה נובעת מכך שיותר מדי אנשים באים. בסבלנות יתר, הסברנו לה שלא ניתן להאשים את הפלסטנים שמדינת ישראל נותנת להם התרי עבודה ורשות כניסה לירושלים כאשר הם באים לעבוד בשעה שמצויינת בהיתר. ואי אפשר להאשים פלסטנים תושבי ירושלים משכונה כופר עקב שמדינת ישראל בנתה להם חומה שמפרידה בינם לבין עירם והם בכל זאת מנסים לנהל שמץ של חיים נורמליים ע"י הליכה לעבודה, לבית ספר, למוסדות בריאות, וכו'. מקור הבעיה נמצא במקום אחר: במספר קטן מדי של תחנות בידוק שמשרתות את האוכלוסיה הזאת בשעת השיא בבוקר.

כנראה שמישהו קיבל את הטיעון, תחנה נוספת נפתחה בשעה 5:25. החמישית נפתחה רק בשעה 6:00, אחרי עוד כמה צלצולים לחמ"ל (והסבר של החיילת על חוסר בכוח אדם, שמוכר לנו מן השבועות האחרונים). קצב הבידוק לא היה אחיד. בדקנו שני שרוולים מרחוק עם סטופר: באחד לקח 20 שניות לאדם ובזה לידו דקה שלמה לאדם. מעניין למה ההבדל העצום. ולא בפעם הראשונה אנו מציינות שהיה מועיל אילו היה פיקוח אקטיבי על החיילים שעובדים בתחנות הבידוק.

בשעה 5:35 שוטר נכנס למחסום, מיד נבלע בתוך האקווריום, ושם נגמר תפקידו, לפי מה שיכולנו לשפוט.

בשעה 6:00 צלצלנו לקו ההומניטרי לדווח על הקהל הניכר שכבר נצבר ליד השער ולבקש שחייל/ת או קצין/ת מת"קinfo-icon יבוא לפתוח אותו. קצינת מת"ק הגיע לאחר רבע שעה, מיד נבלעה לתוך האקווריום ונשארה שם. בשעה 6:30, אחרי עוד כמה צלצולים לקו ההומניטרי, צעד לאטו לקראת המחסום מאבטח, וכאשר נכנס פנימה הקצינה יצאה והתחילה לבדוק את האישורים של הממתינים בשער. היא פתחה אותו כעבור חמש דקות אבל החזיקה את העוברים בחצר הפנימי במשך חמש דקות נוספות, כך שהם חיכו שלוש פעמים (וכמה מהם קרוב לשלושת-רבעי שעה): ליד השער, בתוך החצר, ואז ליד הכניסה לשרוולי הבידוק. אחר-כך השער נפתח בשעה 6:47, 7:05, 7:10 ו-7:22, וכל פעם העוברים חיכו שוב בשער הפנימי. שמנו לב שקצב הבידוק בשרוול 5 היה איטי במיוחד.

בשעה 6:40 הגיע שוטר שמוכר לנו כתוקפני אך עושה מאמץ לנהל את העניינם המחסום. הוא ראה את המצב, צעק לכל עבר, שם מחסום בין שרוולי 4 ל-5 שייעד 5 לעוברים בהומניטרי בלבד, ומנע בעיקר מגברים עם היתרים לעבור בהומניטרי (כגון מורים). בשעה 7:25, דווקא כאשר תלמידי בית הספר מגיעים למחסום במספרים מוגברים, ציוו לכל הממתינים ליד השער להצטרף לתורים העוברים דרך "המכלאות" כי השער ההומניטרי לא ייפתח עוד. לא היה טעם למחות על ההחלטה, כי עוד קודם, כאשר בקשנו להחליף כמה מילים אתם בעניין אחר, השוטר ואחריו הקצינה סירבו להכיר בקיומינו. 

השוטר גם העניש מורה שביקש את עזרתנו כאשר חסמו את דרכו דרך השער. האיש היה מאוד לחוץ מזה ולפי בקשתו צלצנו למת"ק, הקראנו לחייל התורן את מספר הזהות של המורה, החייל אישר שהוא רשאי לעבור בשער, ובקשנו מהחייל ליצור קשר עם הקצינה במקום כדי להסדיר את העניין. אנו לא יודעות מה קרה אחר-כך בין החייל והקצינה, אבל כאשר המורה שוב ביקש לדבר עם השוטר, האחרון השיב לו בעברית (שפה שהמורה לא מבין): "לא כאשר אתה עומד ליידן" (קרי, אנחנו). נסוגנו אחרונית, אבל "הנזק" כבר נעשה, ובסוף המורה המיואש (וממש לחוץ) הצטרף לאחד התורים שעוברים דרך המיכלאות. האיש גם צלצל אלינו כמה פעמים במשך היום בנסיון להבטיח שיוכל לעבור בהומניטרי למחרת, וכל יום אחר, כאילו שמישהו יכול להבטיח לו שלא ייתקל הבתנהגות שרירותית גם בעתיד במחסום קלנדיה.

בסכום: ניסון הבוקר של 25.2.14 שוב מצביע על כשלון מוחלט בניהול המחסום. התורים הארוכים גם אחרי השעה 7:00 – שעה שהפועלים כבר צריכים להיות במקומות העבודה שלהם -- נובע מפיחות תחנות הבידוק הפתוחות בזמן השיא, המתחיל בשעה 5:00. קשה לתפוס למה הרשויות האחריאות על המחסום לא מגיעות למסקנה הלגמרי הגיונית הזאת. בנוסף, סגירת השער ההומניטרי דווקא בשעה שתלמידי בית הספר מגעים למחסום – נוהל שחוזר על עצמו בשבועות האחרונים ונדמה שהפך לנורמה -- היא בניגוד למדיניות השער ההומניטרי שאושרה לנו מספר פעמים ע"י המנהל האזרחי וככל התנהגות מעווותת.

מצורף צילום של שלושה התורים המובילים דרך המכלאות כאשר עזבנו את המחסום בשעה 7:45.