בקעת הירדן, יום ב' 10.2.2014
כאשר אין רחמים על פני האדמה, אין רחמים גם בשמיים, בורהאן בשאראת, תושב מקחול , על עצירת הגשמים.
ב-30.1.2014 שוב עלה הכורת על כפר פלסטיני בבקעת הירדן. ב-5.00 בבוקר הגיעו הבולדוזרים מלווים בחיילים. 
נתנו לאנשים חצי שעה לאסוף את כל חייהם ולערום אותם בחוץ. מה שלא הספיקו להוציא - הושמד יחד עם הבית. והאנשים עם ילדיהם עומדים שבורי לב וצופים. כעבור עוד מחצית השעה נסעו הבולדוזרים והחיילים. סיימו את תפקידם. האם החייל, האם נהג הבולדוזר, ראו את העיניים הדומעות של הנשים, את הייאוש הנורא בעיני הגברים, את השנאה במבט של סאלם בן ה-5, שלמחרת ישייף לו חתיכת פלסטיק ויכין ממנה אקדח, כדי שלהבא יוכל להרוג את מחריבי ביתו ? ובינתיים הוא מכוון אותו במלוא הרצינות
של בן חמש אל הנשים היהודיות שבאות בטוב, אבל עבורו מסמלות את כל הרע.
הנורא מכל הם הזקנים. ילדים יגדלו אולי לשנוא, אביהם ימשיך להיאבק למען משפחתו שתשרוד. הכאב והפחד ישארו, אומנם, אבל בעוד חצי שנה יהיה שם מאהל חדש, עלוב כקודמו , בנוי מיריעות פלסטיק שחוברו יחדיו. אבל השקט המשלים הזה בפני הזקנים, שכל רכושם על פני האדמה זרוק סביבם, היושבים על שטיח שהיה מרכז ביתם והיום הוא מאובק ושחוק ומוטל על האדמה וצבעיו מתמזגים עם צבעיה עד שכבר איננו שטיח אלא האדמה עצמה. אלה שחייהם השבורים כבר לא יספיקו אולי להתאחות, אלה שכל ימיהם ספגו מכה אחר מכה מן היאהוד, וכל אחת קשה מקודמתה, להם אין מה לצפות אל העתיד.
בלילה יורדת הטמפרטורה לסביבות ה-0, והאנשים (עד לפני יומיים) זרוקים בחוץ, ללא שום מחסה. ביניהם ילדים, זקנים נשים וחולים. אבל ישראל מונעת מהצלב האדום ומארגונים הומניטאריים אחרים להביא אוהלים ועזרה הומניטארית בסיסית. מי שמנסה - עוצרים אותו. מחרימים את הציוד או הורסים אותו. כמחאה הודיע הצלב האדום שלא יביא עוד עזרה הומניטארית לאזורי האסון בבקעת הירדן. לא נראה שמישהו בישראל התרגש מזה!!
בינתיים, עם קצת עזרה הדדית, מי שאיכשהו הצליח להשיג יריעה לעצמו, חתך אותה לשתיים ובנה משהו קטן לעצמו ונתן לשכנו את החצי השני, שיבנה למשפחתו אוהל קטן. קטן – אבל קצת חם!
לפני כמה ימים הגיע רמי, רכז הביטחון של התנחלות משכיות השכנה, עם שני קציני צה"ל לשממה שעליה עמד קודם מרכז הכפר. הביטו והתפעלו, ואז שאלו "נו, אתם מבסוטים ? טוב לכם ?" ונורא נהנו ....
היו עוד אירועים במשמרת, אבל אני לא מסוגלת לכתוב עליהם כרגע, הכל מתגמד נוכח האכזריות הזו מצד אחד, ואולךי מאותו צד האדישות של הציבור, של העם, נוכח מעשי העוולה כלפי בני האדם. והרי זה היה בעמוד הראשון בעיתון הארץ ואיש לא צפצף ואיש לא הניד עפעף.
חלק ב' בהמשך.