עופר - עסקת טיעון, יידוי אבנים

צופות: 
חגית שלונסקי , אמירה כץ
23/05/2012
|
בוקר

 

חיכינו מחוץ לשער הכניסה כ 45 דקות. כשאחרון הפלסטינים שחיכו בסככה נקרא בשמו והוכנס למתחם בית המשפט הגיע תורנו. הרואה-ואינו-נראה שמאחורי הזכוכית הכהה מארגן את הכניסה בסדר מופתי גם אם לא ביעילות: רבים מהנכנסים יחכו למשפט יקירם שיתקיים רק בשעות אחר הצהריים. ואנחנו נחמיץ את הדיון האמור להתקיים ברגעים אלה. 

 

אולם 2

שופטת: רס"ן שרון ריבלין- אחאי  

 

לפנה"צ:

מבין 22 התיקים ברשימת הדיונים נכחנו בארבעה.

ארבעת הנאשמים הצעירים הואשמו בעבירות של יידוי חפצים (אבנים)  ו/ או ייצור וזריקת חפץ מבעיר. אחד הנאשמים, שזו ישיבת הסיום בעניינו, הביע את רצונו להחליף את עוה"ד ברגות שייצג אותו ולדבריו הגיע להסדר עם התביעה. השופטת אמרה שאינה חייבת להסכים להחלפת ייצוג. אך עו"ד ברגות הזדרז לשתף פעולה ויצא לחפש את עוה"ד שבו חפץ הנאשם. הורי הנאשם שישבו באולם לא התערבו. בהמשך היום נוכחנו לדעת, גם באולם אחר, שהדרישה להחליף סנגור שכיחה למדי.

החלטות השופטת ניתנו על סמך ההסדרים עליהם הסכימו התביעה וההגנה בעניינם של שלושת הצעירים כבני 18 – 20 שהודו בעבירות דומות.

העונשים שנגזרו כללו, כרגיל, 3 מרכיבים: מאסר בפועל (בין 4 וחצי ל 5 חודשים); מאסר מותנה (בין 6 ל 6 וחצי חודשים למשך שנתיים עד 4 שנים); קנס כספי (בין 1000 ל 2000 ₪).

ההבדלים בפרטי העונשים מוסברים בנסיבות המיוחדות של כל נאשם, כמו: גילו כשביצע את העבירה, עברו (עבירות קודמות), הבעת חרטה, הודאה בעת החקירה ועוד.

 

אחה"צ:

המשך משפט ההוכחות של אסלאם דאר איוב (תיק 1367/11; ת.ז. 402197834 )

התובע: סרן מיכאל אביטן

הסנגורית: עו"ד גבי לסקי  

אסלאם דאר איוב - שמשוחרר למעצר בית - הגיע עם אביו לדיון במשפט ההוכחות שמתנהל נגדו. הוא  נעצר ב 23.1.11 ונחקר באשמת יידוי אבנים במהלך הפגנת יום ששי בכפר נבי סאלח.

כשנעצר היה בן 14 .מאז ראיתיו לאחרונה באולם המשפט הפך מילד לנער.

(לדיונים במשפטו במהלך השנה וחצי ראו באתר )

מבין ארבעה עדי תביעה שזומנו להעיד היום הגיע רק עד אחד: סמ"ר יובל טיאנו ששימש צלם סטילס של החטיבה שפעלה בהפגנה בנבי סאלח ביום ששי ה 12.11.10. הוא נקרא להיחקר היום על העדות שמסר במשטרה ב 23.1.11 על אותה ההפגנה .

עדותו במשטרה שימשה את החוקרים בביסוס ראיות לאישומים שהגישה התביעה נגד אסלאם.

בתשובה לשאלות התובע סיפר העד שצילם את התהלוכה ואת הפרת הסדר שהתפתחה וכללה זריקת אבנים, חסימת כבישים, הבערת צמיגים וזריקת רימוני גז. לדבריו הדגש בצילום היה, ע"פ הוראת המפקד, לצורך זיהוי והפללה. הוא העיד על עצמו כבעל זיכרון טוב שזוכר מאות תמונות שצילם בהפגנות ימי ששי וכן את התמונות בחוברת שמציג בפניו התובע .   

בחקירה הנגדית שאלה הסנגורית על הטיפול שנעשה בתמונות לאחר צילומן ועל עריכת חוברת התמונות המוצגת בתיק החקירה. מתשובותיו של העד עולה שהעביר את התמונות לאחר צילומן למחלקת מודיעין, אך אינו זוכר למי נתן אותן. אין לו על כך שום מיזכר. לאחר שמסר את כרטיס הזיכרון ובו התמונות, הן עברו פיתוח ועריכה. הוא לא בחר את התמונות שיכנסו לחוברת, הוא לא נתן כותרות לתמונות, לא חתך חלקים מהתמונות והגדיל אותם,  לא הוא רשם על החוברת "הפגנת נבי סאלח  12.11.10" וסימונים אחרים. איננו יודע אם לאחר הדפסת התמונות נשמרו הצילומים על כרטיס הזיכרון. ייתכן, לדבריו, שמישהו מחק אותן מהכרטיס.

העד זכר שבעדותו במשטרה הציגו לו שתי חוברות של תמונות, אך אינו זוכר היום אם הוא צילם את התמונות גם בחוברת השנייה שאינה כלולה בחומר החקירה שהועמד לרשות הסנגורית .

הסנגורית התנגדה להגשת חוברת התמונות על ידי עד זה כראייה. היא דרשה שהתמונות שצולמו על ידי העד יוגשו בצורתן הגולמית, ולא אחרי עריכתן על ידי חוקרים שטיפלו בהכנת האישומים.

אביו של אסלאם ניגש אלי בזמן הדיון וסיפר לי שביום רביעי שעבר (ז"א ב 16 במאי) ב 12 בלילה הגיעו חיילים לביתם וצילמו את אסלאם...

 

התיק נקבע לסיום פרשת התביעה ליום21.6.12.

(ר' פרוטוקול מצורף)

 

אולם 5

שופט: רס"ן מאיר ויגיסר

תובע: סגן אבישי קפלן

רשימת הדיונים כוללת 33 תיקים .

 

מוחמד מוסא עליאן אלעדם (תיק 2292/12 ,ת.ז.905460150), כבן 41 , אב ל 5 ילדים, מתגורר עם משפחתו בהרים, מרוחק מישוב (12 קילומטר ממערב לכפר בית אולא) ועוסק בחקלאות ובמרעה.

מיוצג על ידי עו"ד ג'מאל חאמד שהסכים  עם התובע להסדר טיעון על פיו יודה מוחמד בכך שבמשך שבועיים שלפני מעצרו החזיק ברובה ציד מאולתר מבלי שהיה לו היתר לכך ממפקד צבאי. לדברי התובע  יש קושי ראייתי להוכיח את תקינות הנשק והוא מבקש לחלט את הנשק שנתפס.

הנאשם, דובר עברית רהוטה, הסביר לשופט את תנאי חייו שאילצו אותו להחזיק ברובה להגנה על עצמו, משפחתו ומשקו (עדר של 100 כבשים) מפני עבריינים, נרקומנים וחיות בר בסביבות מגוריו. הוא נמצא במעצר כבר חודשיים ללא קשר עם ילדיו ועם אשתו שנמצאת בירדן לצורך ניתוח לב פתוח. בשל מעצרו אין מי שיטפל בעדרו, והשקעה כספית בפיתוח משקו עלולה לרדת לטמיון.

השופט התרשם מדבריו הנרגשים מאוד של הנאשם והחליט לכבד את ההסדר שהושג בין התביעה וההגנה:

91 ימי מאסר בפועל (מיום מעצרו); הוסיף 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 2000 ש"ח (או חודשיים מאסר תמורתו). כמו כן הורה השופט על חילוט הרובה שנתפס.

לפני הכרזתו על  גזר הדין, הודיע השופט, כצפוי, שאינו כבול להסדר שהושג בין הצדדים.

למיטב זכרוני, הודעה זו מלווה כל גזר דין בביהמ"ש הצבאי שמסתיים בעסקת טיעון. אבל במקרה  הנוכחי, עוד לפני שפירט השופט את העונשים הכלולים בגזר הדין, אמר את הדברים הבאים: "בהתחשב בדברי הנאשם אמליץ גם למפקד מתקן הכליאה לאפשר לנאשם ליצור קשר עם בני משפחתו ובשים לב לעברו הנקי לשקול אפשרות של הקלה בעונש, כך שאם התנהגותו בכלא טובה יינתן לו ניכוי של שליש מן המעצר. .. יש להתחשב בדבריו של הנאשם בדבר הצורך להגן על עצמו והחזקת הנשק לצורך זה בלבד."

אם אמנם אינו כבול להסכם בין הצדדים, מדוע לא גזר השופט ויגיסר מלכתחילה עונש מאסר קל יותר (למשל, ששים יום שכבר ריצה הנאשם בפועל מיום מעצרו) שהיה תואם את המלצתו למפקד מתקן הכליאה?