קלנדיה
הלב שלה כבר שרוף
לכנות את פשעי השנאה של המתנחלים כלפי הפלסטינים תג-מחיר זה לחטוא לאמת.
אין מילה אחרת לתאר את תוצאות פשעם של מתנחלי בית-אל כלפי תושבי השכונה הפלסטינית שעל גבולה הם, הפולשים, הקימו את יישובם המבוצר מלבד טרור.
טרור פיזי, נפשי וגזעני.
(ויקיפדיה: טרור – סוג של מאבק אלים, המופנה בעיקר כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות).
זו לא רק הכתובת שעל הקיר
או הרכבים שנשרפו באישון לילה, זו האימה וחוסר האונים של בני האדם שהם ורכושם הפכו הפקר לפעולות הנפשעות שלאנשי הזדון ואין להם מגן.
"הלב שלי כבר שרוף" אמרה עיישה וסיפרה על התנכלויות חוזרות ונשנות מצד המתנחלים, ואמרה שאין לה עוד מקום ללכת אליו: "לא לאמריקה, לא לרוסיה ולא לסין", כי היא שנולדה באל-עבאסייה (שעל חורבותיה הוקמה העיר יהוד) ומשם גורשה בנכבה, גדלה כאן, בדורא אל-קרע כפליטה,פה ילדה וגידלה את עשרת ילדיה, ועכשיו, לעת זקנתה שוב חרב עליה עולמה, שוב מנסים לגרש אותה ואת משפחתה.
אבל היא עיישה לא הולכת לשום מקום ושום מקום גם לא מחכה לה לקשישה הזו שהלב שלה כבר שרוף.
וג'מאל, איש שדיבורו רך סיפר על סיוטי הלילה של ילדיו מאז התעוררו מהבערה הגדולה ההיא והוא לא יודע כיצד להרגיע את פחדם ואיך לרפא את סיוטי הלילה שלהם.
כל שהוא עושה זה להוסיף מיגון על המיגון שכבר קיים לביתו ורכושו לקראת הפרעות שעוד יבואו.
אבל לא עיישה ולא ג'מאל מאמינים שזו ההתנכלות האחרונה והם יודעים שהפורעים לא יתנו את הדין בפעם הזאת כפי שלא נתנו את הדין בפעמים הקודמות וודאי לא יתנו את הדין גם בפעמים הבאות.
והם, עיישה וג'מאל וכמותם כל בני עמם יודעים שרכושם כדמם הפקר ומותר וזול בעיניה צבא והמשטרה והחוק המפלים בין אדם לאדם ובין דם לדם.
בערב הקר בדרך חזרה, הועבר במחסום קלנדיה איש גווע מאלונקה לאלונקה, מאמבולנס שהגיע מעירו ג'נין לאמבולנס שהגיע מירושלים.
כי אלו נהלי הכיבוש. ועל נהלים, גם אם הם נוגדים את צו האנושיות חייבים לשמור.
רק נעליו שנצבו מיותמות רגליים בפתח האמבולנס יכלו לספר מי האיש, מה הייתה הדרך שבחר בה והיא בחרה בו ולהיכן לא הגיע