אימתין, חבלה, נבי אליאס, עזבת אלטביב, פר'עתא
הפרדוקס בין השמחה והעליצות שאיתה אנחנו חוזרות מהמפגשים עם הנשים הפלסטיניות, לבין מה שאנחנו יודעות ולומדות עוד על מעללי הכיבוש, הוא עצום. לפחות אפשר להתנחם בכך, שאנחנו מפרות את כוונת הכובשים להפריד לחלוטין בין ישראלים ופלסטינים.
9.00אימתין. למפגש הפעם הגיעו 4 מהחברות הקבועות. הן אמרו שהנשים האחרות לא הגיעו בגלל הקור. האולם בו מתקיימת הפעילות באמת היה קפוא, למרות תנור החשמל הקטן שהנשים דאגו להציב שם.
נורית העבירה שיעור ועזרה לידה דפנה. בניגוד גמור לקור הפיזי, האווירה בכיתה הייתה חמה ומשועשעת, מלאה צחוקים ושמחה.
9.15פרעתא. במקביל, נירית, שרה'לה ודבורקה יצאו לפגישה עם ש. ראש הכפר בפרעתא, ועם רולא, חברת מועצה בכפר, שלפני מספר שבועות ביקשה מאיתנו לבוא ללמד נשים גם אצלם. קבענו איתה שתבדוק עם נשות הכפר את האפשרויות שהצענו לפעילות, ותעדכן אותנו.
בשיחה עם ש. הסתבר לנו שלמרות ששני הכפרים, אימתין ופרעתא, אוחדו לצרכים מוניציפאליים וניהולם מתרכז ברובו באימתין, עדיין מתקיימת מעט פעילות בבנין המועצה של פרעתא. ראש הכפר פועל ללא שכר. כאן גובים את תשלומי התושבים לחשמל ומים ומעבירים אותם לרשות. אחת לשלושה שבועות מתקיימים במבנה גם מפגשים של שירותי הרפואה.
ש. חזר על התיאורים הקשים של הצקות מתנחלי חוות גלעד, כריתת העצים, שריפת עצים ומכוניות, חוסר האפשרות להגיע לעבד את שטחי הזיתים והעובדה שכאשר כבר מקבלים אישור להגיע לחלקות, מתברר שמחצית הייבול נגזלה כבר על ידי החמסנים מחוות גלעד.
הפעם למדנו גם שכאשר אנשי הכפר מתגודדים ליד המקום שהותקף על ידי המתנחלים, ומזמינים את הצבא לסייע, התשובה היא בדרך כלל "קודם תעזבו את המקום". וכשהתושבים מתפזרים - הצבא פשוט לא מגיע. באותם מקרים שהמשטרה והצבא כן מגיעים למקום, הם אינם מתכוונים וכמובן אינם מצליחים לשים יד על הפורעים.
בנין המועצה של פרעתא ממוקם על צלע הר וצופה להרים מסביב לשכם, עוורתא, ביתא ועוד כפרים. אפשר לראות ממנו את הפסגות המושלגות היפהפיות של ההרים. בני שיחנו הראו לנו תמונות שצילמו מהשלג בכפר עצמו עם השמחה של הילדים והנערים ששיחקו בחוץ. מראה הכפר הקטן עם הסמטאות הצרות, הציוריות, הזכיר לנו כפרים קטנים עתיקים במקומות אחרים בעולם. כולנו חשבנו על התיירות והחיים הטובים שהיו יכולים להיות כאן אלמלא ישראל והסכסוך.
10.30אספנו את נורית ואת דפנה ונסענו לנבי אליאס.
כמה נשים כבר ציפו במועדון לשרה'לה ולדפנה. גם כאן לא הגיעו הפעם כל המשתתפות, בגלל הקור, כפי שהסבירו לנו חברותיהן.
גם פה המפגש היה חם, מלא עליזות וצחוק. הפלסטיניות ושרה'לה, דפנה ונורית נפגשו בשמחה, גם שפע הגרביים הצבעוניות ועוד פריטים ססגוניים שכל אחת הביאה איתה, פרי עמלה בבית, היה מלבב. שוב פגשנו את הרכזת-המתנדבת שנעדרה מהפעילות מאז לידת התינוקת שלה. דפנה ושרה'לה גם הספיקו לצאת לנחם אחת מהנשים בקבוצה, שבעלה נפטר אחרי מחלה ממושכת.
11.45עיזבת טביב. המחסום בכניסה היה פתוח. ידידינו לא היו בכפר. התיישבנו בחצר בית הספר לשוחח עם המנהל. בית הספר קטן מאוד, רק 51 ילדים. התרשמנו שהכל שם רגוע ולמנהל יש אפילו זמן לשבת בחוץ ולהנות מהשמש החורפית. ללימודים בתיכון הילדים יוצאים לכפר סמוך.
בחצר פגשנו את אחיו הקטן של הצעיר, שנעצר לפני מספר ימים, ואחרי שנחקר נדקר על ידי שני החיילים שהיו מופקדים על שחרורו ונעזב על הכביש, הרחק מביתו (על פי פרסום ברשתות). הילד סיפר שאחיו, אחרי שנזרק על ידי החיילים ב-02.00 בלילה על הכביש ליד מת"ק
קלקיליה, נאסף על ידי מונית שעברה במקום והובא לביתו משם נלקח לטיפול בבית חולים בקלקיליה.
כמו תמיד, נדים היה לנו לעזר רב, לא רק בתרגום, אלא גם ביצירת הקשר עם האנשים בכפרים, במציאת דרכנו בסמטאות ובעצות טובות בהתנהלות שלנו שם.
13.20בחבלה. כשהגענו השערים היו פתוחים ומעט אנשים במקום.