ארתאח (שער אפרים)

צופות: 
ליאורה ש. ומיכל ז. (מדווחת)
22/12/2013
|
בוקר

בשל טעות קלה בניווט (שוב פספסנו את הירידה מכביש 6), הגענו באיחור קל.

04:25 – הדוחק בשיאו. האווירה מתוחה. כרגיל  גברים רבים משתחלים לתור הנשים ואלה אינן יכולות להגיע אל השער.

מתפתחת תקרית אלימה בין מספר גברים, ממה שניתן היה לראות נדמה כאילו מישהו ניסה להידחף לתור והגדיש את הסאה. בינתיים מטפסים על הגדרות מעל ראשי הנשים, והכול מתנהל באווירה של דוחק ועצבים. בדיעבד התברר שמישהו התלונן על חנק, ניסו לפנות לו דרך, נגמר במכות.  

04:45 – מסתמנת הקלה כלשהי. הנשים זוכות להגיע אל השער המיועד להן, ובתור הצדדי נמצאים בעיקר גברים.

נציגי ארגון הכנסיות דיווחו על החמרה של המצב מן העבר הפלסטיני. לדעתם, ייתכן שהדבר קשור בשינוי כיוון פתיחת שער הנשים. לא הצלחתי לעמוד על טיבו של השינוי, אבל אם בעבר הכיוון היה משמאל לימין, אז עכשיו זה מימין לשמאל. בהחלט ייתכן, אגב, שזה להיפך.

מרגע שנכנסים למחסום עצמו, המעבר יעיל ומהיר – 15-20 דקות. הבעיה היא כמובן להגיע אל השער המיוחל. האלימות בשבילים ובתורים שלפני המחסום נעשית גרועה ומשפילה משבוע לשבוע. יש התולים זאת במספר הגדל והולך של אישורים הניתנים בתקופה זו, אולם לעניות דעתנו זו הסיבה השולית. הדוחק והאלימות במבואות המחסום יכולים היו להימנע אילו הועמד כוח פלסטיני מן העבר ההוא לשם הסדרת התור. רבים מן הפלסטינים מבקשים זאת, ולפי הבנתנו המתנגדים לכך מן הצד הישראלי והפלסטיני כאחד רואים יתרונות כלשהם בסבלם של הנדחקים והנדחפים, אשר לא פעם משלמים על הרצון לצאת לעבודה לא רק בהשכמה מוקדמת – כלומר התייצבות במחסום בשלוש-שלוש וחצי כדי להגיע להסעה למקום עבודתם ברבע לשש – כי אם גם בצלעות שבורות, מכות וחבורות, והשפלה שהיא מנת חלקם מדי יום, וזאת מבלי להזכיר מקרה מוות והתקפי לב.

הדוחק והאלימות במחסום יכולים היו להימנע אילו במקום לפתוח שלושה-ארבעה מעברים היו נפתחים שמונה או יותר (במקום 16 מעברים). לקראת השעה חמש וחצי גדל העומס בחדרים ושוב גובר הלחץ: אם יחמיצו את ההסעה ירד עוד יום עבודה לטמיון.

הדוחק והאלימות יכולים היו להימנע אילו התור לנשים היה מופרד בגדר רשת מסיבית מתור הגברים אך מתנהל לצידו. כך היו נמנעות ההשתחלויות מן הצד, תמונות המכות לפני הכניסה וכיו"ב.

אולי משום שהדברים כה ברורים הטיחו בנו רבים מהפלסטינים אמיתות לא נעימות על יעילות נוכחותנו במחסומים. דבר אינו משתנה. כיוון שאין לחזות את משך השהייה במחסום מקדימים כולם לצאת מביתם, ליתר ביטחון, וכך נותר בידם הבוקר די פנאי לתנות באוזנינו את מצוקותיהם. למדנו שאילו הייתה ההתנהלות יעילה וקצרה יותר, יכולים היו להאריך לישון, ובאופן כללי להירגע. אחד סיפר לנו שהוא מעדיף לישון במקום העבודה ולא לחזור לביתו באמצע השבוע, כי שם הוא יכול להרשות לעצמו להתעורר בשש ורבע ולא בשתיים וחצי. בהתחשב בעובדה שהוא עובד ברעננה, כלומר במרחק קילומטרים ספורים, הבעיה כולה נעוצה לא במרחק כי אם בסרבול ובזדון.

אחרים שהשכימו קום מסבירים לנו שרבים מאזור ג'נין ומאזורים אחרים מגיעים למחסום ארתאח כי בעלי הבית וההסעות מגיעים לאסוף אותם ממחסום זה. כלומר ניתן היה להקל בעומס גם אילו תיאמו את נושא ההסעות עם הפועלים והמעסיקים. נניח, ניתן היה לחלק את העומס עם המחסום בג'למי.

כשליאורה ואני מנסות לברר כיצד מסייע להם השלטון הפלסטיני, אנו נקברות תחת מפל של תלונות על מוסדות השלטון הישראליים והפלסטיניים כאחד, שמפגינים יעילות רק בעניין אחד – גביית מיסים. שירותים אינם מספקים: לא ביטוח בריאות לבני המשפחה; אם משלמים לרופא, יש מחסור בתרופות; וגם התשלום הנגבה מהם לביטוח לאומי לא משפר את מצבם.

05:30 – בתור הנשים מניחים לנשים הבודדות שמגיעות לעבור אל השער. עבֶּד הניצב ליד הגדר שואל לשם מה באנו? למי זה מועיל? מדי שבוע אנחנו מגיעות, מקשקשות, ושום דבר לא קורה. ליאורה משיבה שבאנו כי אכפת לנו. אנחנו משתדלות. אף אחד לא יודע מה קורה פה, מסביר עבד. אנשים מתביישים לספר. אנחנו בני אדם, מתביישים לספר. עבד מציע שיעשו פעם אחת סיור של המעסיקים למחסום, שיבואו הם ויראו באיזה מצב הפועלים שלהם מגיעים, מה עליהם לעבור כדי להגיע לעבודה... שהם יפעילו לחץ על הצבא, על הרשות הפלסטינית, שמישהו יעזור...

ליאורה ואני חושבות שזה דווקא רעיון טוב. נשמח לסייע למדריכות לארגן סיור של מעסיקים במחסומים.

 

 

______