קלנדיה
ביום זכויות האדם הבינלאומי, סרבו לבקשתנו לפתוח את השער ההומניטרי במחסום קלנדיה.
אמנם, עד לנקודה ההיא, התרשמנו לחיוב מהמצב במחסום. התורים, מהזמן שהגענו בשעה 5:30 עד שעמדנו ללכת בשעה 6:30, היו יחסית קצרים (ואף פעם לא השתרעו מעבר לאזור המקורה– וטוב שכך כי היה קר במיוחד). הקרוסלות בקצה שלוש המעברים הצרים בין סורגים (המכונים בפי כל כ"מכלאות") נפתחו לעתים קרובות, וקצב ההתקדמות בחמש תחנות הבידוק היה בהחלט סביר (עקבנו, מרחוק, אחריו בשרוולים שונים עם סטופר ומצאנו שהזמן הממוצע נע בין 20 ל-35 דקות לבן אדם).
שוטרת הגיעה בשעה 6:10 אבל כשביקשנו ממנה לפתוח את השער ההומניטרי -- כי אישה ואחר-כך גבר עם ילד קטן חיכו לפתיחתו, ונשים אחרות עמדו בתורים שעוברים דרך המכלאות עם עין על ההומניטרי לראות אם הוא ייפתח -- השוטרת סירבה לבקשתנו באומרה, "זה לא נחוץ, כי אין לחץ." כמה דקות אחר כך יצאה קצינת מת"ק
ושוחחנו אתה על נושא מדיניות השער ההומניטרי. ניסינו להסביר שפתיחת השער הוא לא רק פונקציה של לחץ בתורים האחרים אבל גם כדי לתת לנשים אלטרנטיבה לעמידה בקרבת גברים במכלאות הצרים – שלא לדבר על הרצון לחסוך מילדים את ה"חוויה" של עמידה בתוך המכלאות. אבל השוטרת קצינת המת"ק עמדו על שלהן בדרישה מאתנו (והבחור מן "כחול-לבן" שהצטרף לבקשתנו) להיות "רציניים." כמה דקות אחר כך, שוטר נוסף הגיע וטען, די בעצבנות, שאם יפתחו את השער ההומניטרי, הם יצטרכו גם להקדיש את תחנת הבידוק מס. 5 לעוברים דרכו (דבר שלא בקשנו לא הבנו למה חייבים לעשות כך), וזה יאריך, ללא הצדקה, את זמן ההמתנה של יתר האנשים המבקשים להגיע לעבודה בזמן.
הרגשנו את עצמנו קרועים. מצד אחד, שיפור קצב הבדיקות ולכן קצב ההתקדמות בכלל במחסום בשבועות האחרונות (לפחות בימי שלישי בבוקר) ראוי לציון ולשבח. מצד שני, נוצרה כאן אי-בהירות לגבי הפונקציה של השער ההומניטרי. אם הוא מיועד אך ורק ליצור מעבר רביעי כאשר יש לחץ גדול בתורים האחרים – כפי שטענו באוזנינו – ואם גם מקדישים אחת מחמש תחנות הבידוק לעוברים בהומניטרי בלבד, אז באמת נותנים זכות קדימה לקהלים מסוימים - נשים בדרכם לעבודה, למשל -- וזה באמת לא הוגן לגברים שמחכים בתורים האחרים.
אבל אם השער מיועד לשמש צרכים אחרים – הקלה על זקנים, דאגה לכבוד הנשים שלא רוצה להיות בקרבת גברים במקום צר כמו המכלאות, רגישות לילדים – שימושו לאו דווקא קשור ללחץ במחסום. החשש הוא שאם לא עומדים על זכותם של הקהלים האלה להשתמש בשער לפי בקשתם, בסוף השער יוזנח לגמרי. כש"לחץ," ולא בני אדם, הוא מה שעומד מול עיני האחראים על השער ההומניטרי, יש מקום לחשש לעתידו.
בשעה 6:30 אנשים התחילו לעבור חופשי דרך המכלאה השמאלית. כשעמדנו לעזוב, ניגש אלינו גבר ובקש שנעזור לו כי היתר העבודה שלו הוחרם בתחנת הבידוק והוא נשלח בחזרה. כששאלנו אם יש לו מושג כלשהו למה החרימו את ההיתר, הוא השיב שקרוב משפחתו המורחבת נהרג בכפר יאטה ליד חברון לפני כשבועיים והוא עצמו נעצר במשך 12 ימים שבסופם שוחרר ללא משפט. האיש נראה די שבור. הוא הסביר שהוא קבלן ויש לו עובדים וכלים כבדים המחכים לו בירושלים (הוא עובד בפסגת זאב) ועכשיו אין לו גישה לא להם ולא להם. כשספרנו לו על סלביה ומסרנו לו פתק עם המספר שלה, הוא אמר שהוא שמע עליה ויתקשר אחרי השעה 8:00. כתמיד במקרים כאלה, עזבנו את קלנדיה בהרגשה קשה במיוחד.