תרקומיא, יום א' 10.11.13, בוקר

ב3.45 השערים נפתחו. האנשים שבתוך הסככה עברו במהירות - כמעט בריצה - את המעבר המגודר לעבר תחנות הבידוק בקצה השני, שם יצאו ליום עבודה. אלו שבתור להכנס עומדים בפתח הסככה שרוחבה כפתח דלת דירתית, ועל -כן צרה מלהכיל את כל אלו שמנסים להידחק דרכה, ואז המתח והכעס מתלקחים במהירות. "תראו ככה זה כל יום ראשון", אמרו לנו כמה מהם.

רבים המתינו זמן רב וכולם רצו לעבור ולהספיק להסעות שיוצאות עד 5.00, שחלקן מביאות אותם לעבודה בסביבות תל -אביב.... ואז -השערים נסגרו והכל נעצר והשעה רק  3.49. בשעה הקרובה, רק שתי תחנות בידוק מתוך השלוש מאוישות והצפיפות סביבן גדולה, על כן השערים נסגרים כל דקה וזמן ההמתנה בין פתיחה לסגירה ארוך יחסית. הטור האנושי לא מתקצר, אלא נעשה ארוך עוד יותר. פועל לידנו אומר "אפילו אם היו ארבע זה לא מספיק, ככה אנחנו פה עד שש בבוקר".

4.08 - הדחיפות והצעקות  ממשיכות. ניגש אלינו בחור מהסביבה "תכתבי כמה פה המעבר קשה וכמה הרבה אנשים פה מחכים המון זמן והם לחוצים. תצלמי בבקשה שיראו ויאמינו!!"

בשעה 5.00 נפתחה עוד תחנת בדיקה שלא הקלה במאום.
 

22 איש הוחזרו, מרביתם משום שהמעסיקים ביטלו את בקשת העסקתם, כמובן בלי שהם ידעו על כך (לרבים יש סלולר, כך שתקשורת אינה הבעיה). הנה סיפור אחד: בחור נחמד ורהוט דיבור מבית לחם (!), שמו אחמד מחמוד אבו פארה, עובד בבניין. לדבריו, הקבלן של המעסיק הראשי שלו פשוט לא צריך אותו יותר, אז נתן הוראה במחסום לא להעביר אותו. יש לו אישור מעבר לעוד ככמה חודשים (לקחנו את כל הפרטים שלו בתקוה לנסות לעזור לו). "למה לא טילפן להגיד לי לא לבוא? יש לו הטלפון שלי.."  

ועוד אחד שחזר ב-5.10 משום שהפסיד את ההסעה שלו, שיצאה בשעה 5.00...ופועל בניין אחר שטביעת האצבע שלו לא תאמה יותר. בגלל שימוש בחומרים כימיים, התלמים בעור האצבע מוחלקים.

בחזרה נעצרנו במחסום בצד הישראלי, נהגנו ע' נתבקש להראות תעודה מזהה, הוצאנו מן האוטו, הובא כלב גישוש לבדיקת האוטו, ע' נקרא לעבור שיקוף. אנו לעומתו היינו "כשרות" ולא מעוררות חשד. לכן  החלטנו להצטרף  לע' -אזרח ישראלי כמונו - לבדיקת חפצים ושיקוף.