תיאסיר, יום ב' 11.11.13, בוקר

צופות: 
נטע גולן ושולה בר (עם עט ומצלמה)
11/11/2013
|
בוקר

1130 ח'אלת מַכחוּל– אחרי ביקור ממוקד במאהל של משפחת ע', משפחתה של הילדה הנכה שאנו משתדלות בשבילה, נסענו עם אביה לראות מה קורה בח'אלת מַכחוּל. נראה שהמקום הפך להיות מוקד עלייה לרגל. מלבדנו היתה שם קבוצה של ארגון אירופאי כלשהו, שבאו במונית שירות ולפני שהלכו הצטלמו למזכרת עם אחד המקומיים. שרידי ההריסות עודם ניכרים בשטח, אך כעת הוא די מסודר ופזורים בו מבנים קטנים וגדולים, חלקם מכוסים ביריעות משובחות של פלסטיק. המקומי חזר וסיפר על ההרס שזרעו הבולדוזרים של צהל והביע תקווה שעורך הדין ג'ברין מאום אל פחם יתגבר על הסחבת של בית המשפט הישראלי ויחזיר להם את זכויותיהם על המקום. בינתיים נטע גילתה גן ילדים הומה ופועה – מכלאה עם טלאים וגדיים רכים וחמודים, לבנים וחומים שחורים ומנוקדים, ובצהרי יום לא חם כזה המראה היה אופטימי כשלעצמו.

 

1240 מחסום תיאסיר – עמדנו ליד הבטונדה המסמנת את הכניסה לתחום המחסום, והשקפנו על הנעשה.באותם רגעים המחסום לא היה פעיל. לא עבר זמן רב והגיע רכב צבאי שנעצר בנחישות ממש לידינו. ירד חייל, נרעש למראה, והודיע לנו שהשטח הוא "צבאי" ו"סגור" ועל כן חל עלינו "איסור" גמור להיות כאן. שככה יהיה לנו טוב כמה שיחות כאלה צלחנו כבר ב-10 שנותינו במחסומי הגדה והבקעה עם חיילים שטעו לחשוב שהם החוק והחוק זה הם ובסמכותם לסגור את המעבר בפני כל אחד, כולל בפני ארגון למען זכויות אדם שבאו להשקיף ולא להפריע להתנהלות המחסום. ניסינו להתייחס ברצינות לדבריו הבלתי מוסמכים של החייל ולמרות הטון המתלהם ביקשנו לקשור עמו שיחה מועילה. אך נראה שהוא וחבריו בג'יפ לא בא להם לוותר על האקשן החד-צדדי. "אני יודע מי אתם ולמה באתם ומה אתם רוצות לעשות פה ואם לא תלכו ע-כ-ש-י-ו אני סוגר את המחסום ואף אחד לא יעבור, אף אחד." יש לציין שלא היה עלינו שום סימן מזהה, לא תג ולא דגל, רק קצת שיער שיבה וזה הכל. האפשרות לשאול אותנו בנימוס קודם כל מי אנחנו – כלל לא עלתה על הפרק. עוד הוא פוקד עלינו כהנה וכהנה והנה הגיע אמבולנס פלסטיני מהבקעה אל הגדה ובה בעת הגיע מהכיוון השני מיניבוס מונית עם נוסעים. כל משתתפי המחזה במחסום יודעים שסגירת המעבר במחסום היא ג'וקר מנצח על כן מילאנו את חלקנו ועזבנו בראש מורם. תוגש תלונה.


בדרכנו הביתה חלפנו על פני עדר בקר מרשים בגדלו. עצרנו לצלם והבוקרים הפלסטינים דהרו אלינו בסקרנות. בתום דברי הנימוסים ומסירת מיני טובין שהיו במקרה ברשותנו, שאלו אותנו מי אנחנו. אמרנו – חברות של דפנה, וירדו עלינו תשעה קבין של כבוד.