ג'בע (ליל), קלנדיה, יום א' 27.10.13, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן ותמר פליישמן
27/10/2013
|
אחה"צ

קלנדיה:

"הם מחפשים את הבן-אדם" אמר בחור שנחלץ מהמלכודת המשטרתית לא לפני שקיבל דוח הכרוך בתשלום של 250 שקלים בעוון נסיעה על שטח הפרדה.

רק מי שנוהגת לכוון המחסום ונכלאת לצוואר הבקבוק בו ארבעה כיווני תנועה שהופכים לשניים מתלכדים עם שניים נוספים והם כבר ארבעה והדרך  מתכנסת לכדי נתיב אחד וכולם סובבים את הכיכר, והשעה היא שעת עומס של סוף יום עבודה, יודעת שבלתי נמנע מלעלות לפחות בשני גלגלים על שוליו של אי התנועה כדי להשתלב בטירוף הזה הנע בעצלתיים.

אבל לעלות על אי התנועה פירושו לעלות על שטח הפרדה ולעלות על שטח הפרדה זו עבירה על חוקי התעבורה – חידשו לנו השוטרות שטומנות מלכודת לנהגים וצדות את טרפן ליד החומה.

ואז הגיע תורו של יונס - איש ענק עם צחוק ענק וחכמת חיים, ואופטימיות  בלתי מובנת ואהבת אדם.

וכמו בסרט נע נלקחו ממנו הניירות ופרטיו הוקלדו והשוטרת מיהרה עם תשובה: "אתה נוהג בשלילה", אבל ליונס לא הייתה שלילה, והקלדה נוספת אמתה את דבריו: "אה, אין לך, אבל פעם הייתה לך..." ולא התבלבלה ולא התנצלה רק כתבה דו"ח תנועה כי :"עלית על שטח הפרדה" והוסיפה שבעצם היא עושה ליונס טובה, כי יכלה גם לכתוב שעבר קו לבן.

 

ויונס סיפר לנו שהוא גר בבית-חנינה ואפילו שהוא מחנך את ילדיו שבן אדם הוא בן אדם וש"אין הבדל יהודי או ערבי", בגלל שעיריית ירושלים לא דואגת לשכונות שבמזרח העיר, היה לוקח אותם למגרשי משחקים בגבעה הצרפתית, ובכל פעם שהיה מגיע לגן זה או אחר, מיד, תוך פחות מעשר דקות, הייתה באה המשטרה והיו דורשים ממנו, רק ממנו, תעודת זהוי.

 

ולצערו של יונס ולמרות כוונותיו הטובות, הילדים מפחדים ללכת מגרשי המשחקים האלו שבהם "בודקים רק את אבא שלהם".

 

 

במחסום ג'בע ארבעה חיילים וחיילת אחת וכלב אחד ביצעו "נוהל כלב". האחרון ששוחרר  הוציא את הראש מחלון המכונית וקרא: "You see how they threat us?"

והחיילת שנכנסה לפניקה כשהבחינה במצלמה שמכוונת אליה ואל הכלב, הדביקה בבהלה את החיילים שמיהרו לחצות את הכביש (אלינו) וצעקו ואיימו ודחפו והסתירו את מה שלדברי החיילת אסור לצלם, וגם קראו לקצין שהגיע תוך דקות ודרש את המצלמה כדי לראות ולמחוק תמונות של החיילת והכלב, ולא קיבל, והודיע שאנחנו מעוכבות עד - או שנמחק או שתגיע המשטרה. ואפילו ש"התמונות לא יצאו משהו" אמרתי לו, הן שלי, והוא אין לו זכות לגעת ברכוש הפרטי שלי.

וכבר היה חושך וקר, והיינו מעוכבות לצד הדרך ארבעים (וקצת) דקות עד שהגיעו השוטרים שנראו מבולבלים ובעצם לא ידעו למה הוזעקו, כי היה ברור להם כמו שהיה ברור לנו וכמו שאמרנו לקצין, שאין עילה. לא למניעת הצילום, לא לדרישה למחוק את התמונות, לא לעיכוב ולא להטריח את המשטרה.

 עד הפעם הבאה.