חאלת מכחול, מעלה אפרים, חמרה, תיאסיר, יום ד' 2.10.2013 בוקר

צופות: 
אביבה היי, אנתיה שדה (צילום) ורדית גולדנר (צילום) ודפנה בנאי (דיווח)
02/10/2013
|
בוקר

חאלת מכחול

תושבי מכחול בבקעת הירדן חשופים לשמש הקופחת כבר 18 ימים. הטמפרטורה הממוצעת בחודש זה באזור 33  מעלות . מצב בו אנשים חייבים לשתות הרבה מיםinfo-icon ולשהות בצל. מים אין כבר שנים' כי ישראל לקחה את כל המים להתנחלויות, ועכשיו גם אין צל. ב-16.9.13 הרסה ישראל את כל האוהלים והפחונים של הכפר מכחול. מאז מונעת ישראל, באיומים ובמעשים, כל הגשת סיוע הומניטארי לתושבי מכחול.

 

בג"צ פסק ב-24.9 שאסור לפנותם ואסור להרוס את בתיהם עד שידונו בכך. המדינה אמורה לענות ב-8.10. אלא שבג"צ לחוד ומדינת ישראל לחוד – הצבא עדיין מונע כל סיוע, ואמש התעלתה הרשעות למדרגה חדשה - באישון לילה הגיעו 30 חיילים ותלשו את הניילונים מ-4 מבני כלונסאות , מחסים שבקושי אפשר לקרוא להם אוהלים (ראו תמונות), הציתו 3 ערימות של חציר ושרפו את הניילונים עם החציר , לנגד עיני התושבים (שרידי השריפה בתמונה מימין).

מעל 100 איש, ילד , זקן ואישה זרוקים בשמש ואנו שותקים ?

מעל 1000 כבשים ועיזים ללא מחסה ואנו שותקים?

12 כבשים מתו ממכת שמש. האם אנו מחכים שגם בני אדם ימותו? החורף קרב ולראשונה בחייהם מתפללים האנשים שלא ירד גשם. עונת ההמלטה מתחילה בעוד שבוע, במצב הזה דינם של הטלאים הוא מוות. ואנחנו שותקים ?

 

בבקעת הירדן מתרחש טיהור אתני. מגרשים את התושבים מבתיהם, ולא רק במכחול. בחומסה, בה היו הריסות באוגוסט, באל חדידיה בה נהרס המאהל של סאלאמין פעמיים ביולי , בראס אל אחמר, ובעוד מקומות רבים כמו אל-עזאים שב– E1- שהשבוע נהרסה שוב.

 

חאלת מכחול איננה מאהל בדואי. זה היה כפר של ממש , עם מבני אבן, עם שדות מעובדים וגם צאן, הרבה לפני 1967. ב-1969 כחלק מתכנית אלון, הרסה המדינה את הכפר, ומאז התושבים גרים באוהלים ונאבקים על זכותם לחיות על אדמתם. במקביל סתמה המדינה את בורות המים, ומאז חיים התושבים על 30 ליטר ליום אותם הם מייבאים במיכליות.(המינימום של ארגון הבריאות העולמי הוא 100 ליטר לנפש ליום).

 

הפעם הגדילה ישראל לעשות והרסה את כל הכפר, המאכלס 10 משפחות בנות כ-10 נפשות כל אחת. ולא הסתפקה בזה, אלא פוגעת בהם שוב ושוב במטרה לגרום להם לעזוב.

 

מחסום גיתית (מעלה אפרים )– לא מאוייש ב-8.15 ולא ב-14.00

 

מחסום חמרה – 8.30 – בשעה זו לא עוברים הרבה אנשים והמעבר מהיר. בדרכנו חזרה ב-13.30 היה תור של 4 מכוניות, ופועלים עברו ברגל לכיוון הגדה אחרי שה"בוס" הוריד אותם במחסום.

 

9.30 - מחסום תיאסיר : מעבר איטי מאוד. כל מכונית נבדקת מכל הכיוונים, גם אלה שנכנסות לגדה. הנהג מושיט תעודת זהות, החייל אינו מסתפק בכך ומצווה על הנהג לרדת מהמכונית, לפתוח את תא המטען והחייל מפשפש בו. קצין ניגש אלינו לברר מי אנחנו ומה אנחנו עושות שם. התפתח דו השיח שלהלן:

דפנה "למה אתם בודקים בכזו קפדנות את המכוניות שנכנסות לשטח A, הרי זה שטח בשליטת הפלסטינים ?"

חייל : " לבדוק שלא מבריחים אמל"ח וסמים !"

דפנה : " מה איכפת לכם אם יבריחו סמים, אתם מהרשות למלחמה בסמים ? "

חייל :  " אנחנו לא רוצים שיתמסטלו. "

דפנה : "למה זה איכפת לכם?"

חייל " אם יתמסטלו יכולים לבוא להם כל מיני רעיונות לראש...."

דפנה : " ואמל"ח – מאיפה בדיוק בבקעה הנשלטת על ידי ישראל וההתנחלויות יביאו אמל"ח ?"

בשלב הזה  ביקשתי אותו לא לענות לי ורק לחשוב על זה , והוא שתק.

 

למחרת, 3.10, התקשר אלי ב-16.00 נהג מונית וטען שיש תור ארוך לעבור מהבקעה לגדה מכיוון שבודקים כל אחד באופן יסודי. האיש טען שהוא ממתין 50 דקות. טילפנתי למת"ק, ענתה חיילת אדיבה, ותוך 10 דקות עברו כל הממתינים, לפי דיווח נהג המונית.