חמרה (בקעות), תיאסיר, יום ג' 17.9.13, אחה"צ

צופות: 
רותי תובל (מצלמת). רחלה חיות (מדווחת)
17/09/2013
|
אחה"צ

12:30-15:45

12:30 מחסום בזק - עברנו.

 

דרך אלון / כביש 578

12:55 הגענו אל החורבן שהשאיר הצבא אצל 11 המשפחות בשאראת המתגוררות מזה שנים בערוץ הוואדי הזה, מצפון לדרך העולה אל ההתנחלות חמדת ואל בא"ח כפיר. מעל ומצפון נראים בתי המחנה הצבאי באום-זוקא.

פגשנו את האחים א', ב' וי', ועוד אח שמתגורר במרחק מהם. היו במקום גם 4 מתנדבים מארגון  EAPPI (מחברון ומיאנון) ואיתם נהג-מתורגמן. קשה לתאר את המראה במילים. ערמות מעוכות של פח ביחד עם רשתות ברזל. בניגוד לערבוביית ההרס, שקתות המים של הכבשים מסודרות בשורות. הכבשים ללא צל, מספר עיזים מסתתרות מתחת לעוקב מיםinfo-icon. בזמן ההריסה העדר ברח והתפזר. היה קשה לאסוף אותו.  אף כבשה לא נפגעה. שאלנו על התרנגולות, סיפרו שהן מסתתרות מתחת להריסות. מיכל מים שחור גדול ומעוך. "ביקשנו להזיז אותו לפני שהורסים, החיילים אמרו 'שום דבר' ומעכו". האוכל? הלך! את האוכל של הכבשים ההורסים הסכימו שלא לקלקל, גם חבילות הקש נשארו במקומן. הנשים והילדים אצל קרובי משפחה בטמון. הילדים מגיעים לבית הספר בהסעות.
 

אתמול ב 3 אחה"צ חיילים ראו את ב' בשטח וגרשו אותו. ירו רימון ואמרו 'אסור להיכנס לשטח הזה!'.

י': "יש לנו בתים בטאמון, אבל אנחנו חיים כאן [עם הצאן והבקר], עובדים כאן, ורוצים למות כאן".

הם מספרים שזו הפעם הראשונה שהורסים את כל הכפר. בעבר הרסו בית אחד או שניים, שפכו מים, אבל הפעם - כל הרכוש שהיה לנו, שעבדנו עליו ובנינו אותו בשנים האחרונות, הלך בבוקר אחד. ביום שני (16/09/13) ב 5:30 בבוקר הגיעו 3 דחפורים גדולים, כוחות צבא ומשמר הגבול והתחילו בהרס. את קרובי המשפחה שהביאו מזון ובאו לעזור - הצבא עצר על הכביש. השארנו לאחים מים שקנינו עבורם והמשכנו.

13:35 עזבנו.

 

סוללת העפר (מכשול מעבר בפני הבדואים) לאורך דרך אלון שופצה והוגבהה.

 

13:45 מחסום חמרה

שיירה של כ 12 מכוניות ממתינה לעבור לכיוון מערב (הגדה). עומדים. שתי משאיות (פול טריילר), טרנזיטים עם פועלים או תלמידים ומכוניות פרטיות. חם!!! גיפ צבאי חונה ליד עמדת הכביש. דגל של מ"צ.

ב 13:50 השיירה החלה לזוז, המכוניות הקטנות הופנו אל הנתיב האמצעי, בעוד על אלה שהגיעו ממערב נגזר לחכות. שיירת המכוניות הממתינות התארכה והתקצרה חליפות. ב 14:10 פסק העומס.

חייל (פלח"צ=פלוגת חילוץ והצלה של פיקוד העורף) קרא אלינו מעמדת הכביש, וביקש שנבוא לעמוד לידו בצל, וגם לא נהיה חשופות לסכנה. הוא לא ידע עלינו דבר, וגם לא ידע שאסור לו לדבר איתנו, ושעלינו חל איסור על עמידה בשטח המחסום. פתע התגלה המפקד, שמן הסתם לימד אותו פרק או שנים בהלכות התנהגות עם שכמותנו. עזבנו. אולי ככה זה עם חיילי חגים שמאיישים את המחסומים?

 

בדרכנו אל המכונית פגשנו צעיר מההתנחלות חמרה ששילם לפועל. הפועל נמנע מלשוחח איתנו, אבל הבחור (בערך בן 26) התעניין. בקיצור: הוא סיפר על חיי שיתוף וחיי חברה נפלאים שיש למתנחלים עם תושבי הבקעה, על השליחות שהוא ומשפחתו ממלאים ביושבם בבקעת הירדן, ומהווים מגן חי למדינת ישראל. משפחתו מגדלת תבלינים ותמרים. הם עשירים, נוהגים בהגינות כלפי 140 הפועלים שלהם. "אם נלך מפה, לא יהיה להם ממה לחיות". הוא טען (קצת בחוסר נימוס) שעלינו עוד ללמוד דבר או שניים על  כיבוש, קולוניאליזם וכיוב"ז.

14:40 עזבנו.

 

15:05  מחסום תיאסיר  

מראה שכבר זמן רב לא ראינו: טרנזיט חונה לצד הכביש, הנוסעים יורדים נעמדים בשורה ונבדקים. החייל קורא שמות ומחזיר את ת"ז. לנהג. אחריו חוו את הבדיקה (המבזה) גם נוסעי הטרנזיטים האחרים שעברו שם. וגם נוסעי מכונית פרטית. הנהג יצא, פתח דלתות ... לי זה נראה כמו אימון בנוהלי מחסום, שערך המפקד לחייליו.

חיילים אחרים טרחו בהכנסת מוטות וכיסוי של סוכת-נצח אל חצר המגדל. הבטחנו למפקד שלא נפריע.

15:25 עזבנו.

 

הדרך העולה לתיאסיר מתכוננת לאירוע צבאי. עגלה עמוסה בטנק ועוד ועגלה עמוסה בטנק דמה (ללא תותח). ג'יפים שעברו את מחסום תיאסיר חנו מול חמאם אל מליח מצפון לכביש.

 

15:45 מחסום בזק

לאחר שנודע לה כי היינו בחמרה ובתיאסיר, המחסומאית התלבטה אם לאפשר לנו לעבור. לבסוף היא התייעצה עם עמיתיה ופתחה את המחסום.